פרויקט הוידוי – נקמתו של טוראי

NRG יהדות יצא במיזם "הוידוי" בו מדי יום יתפרסם קטע אודות אחד מהחטאים המנויים בוידוי.
אני כתבתי על "יעצנו רע".

טנק מג"ח. התמונה מאתר "ויקיפדיה"

השנה היתה 1983 ואני, חייל צעיר בפלוגת הסדר (אז עוד לא קראו להם ביינישים) בפרק הצמ"פ  בהכשרת הטנקיסט אי שם בצאלים, חמש דקות מבאר שבע. את חטאי אני מזכיר היום. לא הייתי בין החיילים המצטיינים, להפך. הייתי ידוע כחכמולוג חסר בושה. את האתגר שבחינוכי הראוי נטלו על עצמם שני מט"קים, איציק ודוד. הם עשו זאת במסירות הראויה לציון. איציק האכילני חורב ביום, ודוד דאג לקרח בלילה. וכך בזכותם הכרתי כל עץ שיח וגבעה בבסיס וסביבתו, ובמסדרים אינסופיים נדדה שינה מעיני. אך גדולה מהאהבה שאהבו אותי הייתה השנאה ששנאו זה את זה. איש לא ידע על מה ולמה חרי האף הגדול הזה, דוד ואיציק פשוט לא הסתדרו. שני המט"קים שהיו בפלוגתנו, שקץ שיקצו ותעב תיעבו איש את אחיו. המריבות ביניהם היו לשם דבר בגדוד כולו, ואותה שנאה, שלא הייתה תלויה בדבר לא בטלה מעולם. אני זוכר כיצד בחזרה מאימון שטח, אף אחד מהם לא הסכים לתת לרעהו הטוב ממנו להיכנס ראשון במעבר צר. כל מפקד ומפקד אמר לנהגו "בנצור סע" ושני הטנקים התנגשו זה בזה בקול רעש גדול. שלשה ימים מעת לעת נדרשו לתיקון הנזק.  
כך או כך, לכל דבר טוב יש סוף, פרק השירות הראשון נגמר בשלום ואני חזרתי לישיבה לשקוד על התורה ועל העבודה.
כשהתגייסתי שוב, להשלים את חובת השירות, היה זה בתפקיד מנהלתי בבית השריון שבתל אביב. הפקיד הראשי הסביר לי כי המשרד הזה  משימתו  לקבל אליו את חיילי השריון המשוחררים, ולשבצם ביחידות מתאימות במילואים. וכך, כל יום היו מגיעים לוחמים צרובי שמש, תיקם הרפואי בידם ונרשמים אצלי בספר הגדול. מעת לעת היו באים קציני שלישות חטיבתיים לשלול שלל ולמלא את הפלוגות במילואימניקים טריים.
בקר אחד, או שמא הייתה זו שעת צהריים, בעודי מנמנם לי בכיסאי אני רואה בחלומי את איציק, המט"ק מני אז, והוא אומר לי "אחי – מה נשמע?". הקצתי, ולא היה זה חלום כלל וכלל. איציק  בעצמו – הוא ולא שרף, עמד מולי וניסה לשאת חן וחסד מלפני שאשבץ אותו במילואים בתפקיד קל ונוח. כמובן שקיבלתי אותו בסבר פנים יפות, כראוי למפקד במעמדו. לא תופתעו לגלות שיום יומיים אחר כך, הפציע גם דוד, שהפגין גילויי חברות שאינם במקומם, וכשהוא נזכר בחום בעברנו המשותף התחנן שאחלץ אותו משירות בשריון שנמאס עליו זה מכבר. לא נטרתי טינה לאיש מהם, חלילה, לא איש כמוני ינהג כך.
לא חלפו שבועיים, ולמשרדנו הגיע רב סרן מוטי, קצין השלישות של חטיבת שריון בפיקוד דרום. אירחנו אותו כראוי, וכטוב לבו בקפה השחור סח לנו את מצוקתו. "קשה למצוא היום חיילים טובים, אף אחד לא רוצה לרדת לדרום הרחוק", דיבר הוא במר ליבו. אמרתי לו – אל תלך הביתה מוטי. אם לעצתי תשמע קח לך לחטיבה שני חיילים מצטיינים. דוד ואיציק קוראים להם. כל מג"ד ומח"ט ישתבח בצמד לוחמים כמותם. אך זכור נא, שני אלה כדוד ויונתן הם,ידידים ורעים בלבם ונפשם. הקפד נא לשבץ אותם באותה פלוגה, ואם על המג"ד טוב – שים אותם בטנק אחד.
 
בחיים הכל עובר והשנים חולפות מהר. מאז כיזבתי ולצתי לא מעט, אני מוכרח להודות, תעתעתי קצת, ואולי אפילו דיברתי דופי פה ושם. אך פעם בשנה, עת הקהל בבית הכנסת הספרדי שלנו פוצח בשיר העליז "סקילה, שריפה, הרג וחנק",  אני נזכר באותה עצה רעה שנתתי ומדמיין לעצמי את איציק ודוד, נוסעים יחד בטנק הדוהר אל השקיעה.

הקטע התפרסם לבסוף בגרסה שונה מעט. ראו כאן