הוא לא ידע את שמה – על הספר "התמונה מסתכלת עלי"

התמונה מסתכלת עלי, אביעד גבעון, הוצאת אחוזת בית ספרים, 2006 תשס"ז, 187 עמ', 76 ש"ח

"חבל שהג'יפ של המג"ד לא דרס אותי. תמיד כשאני מתכננת משהו עד הסוף מישהו מחרבן לי את הכל ברגע האחרון. הפעם זה היה אורי ליפסון, הש"ג, שדחף אותי מהכביש ברגע האחרון. אנשים חושבים שאם שכבת אתם פעם אחת זה כבר נותן להם את הזכות להציל לך את החיים".

הדוברת, הכותבת בגוף ראשון אך אינה מזכירה את שמה, היא חיילת בבסיס השנוא עליה, שאינה מוצאת את מקומה בו ובחיים בכלל. היא כותבת במחברתה מעין מכתב פרידה מהחיים, ומתארת את קורותיה תוך שהיא קופצת קדימה ואחורה בזמן, ומגלה בכל פעם הבט אחר של דמותה המורכבת. מספרת על הקשיים שהיא חווה בצבא, וחוזרת משם לעברה כנערה שגדלה בישוב דתי, אך נטשה את אורח החיים הדתי כבר בתחילת התיכון. היא מספרת על חברתה דליה, אולי הדמות החשובה ביותר בעולמה, שמשכה אותה אל העולם החילוני, על אחיה, אחותה, הוריה ועל גברים רבים שהיא חולפת במיטותיהם. החיילת המספרת ללא שם היא גיבורת ספרו החדש של אביעד גבעון "התמונה מסתכלת עלי".
 
"אביעד גבעון (1978) נולד במעלות, בגיל שלש עבר יחד עם משפחתו לבית אל, שם גרו במשך ארבע עשרה שנים. לאחר מכן העתיקו את מגוריהם לירושלים. את לימודיו עשה במסגרת החינוך הדתי, למד בישיבת הסדר במעלה אדומים, והתגייס בגיל עשרים לשירות של שלוש שנים בצנחנים. נסע לחו"ל לתקופות קצרות וב-2003 החל ללמוד קולנוע בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל", שבו הוא לומד עד היום. אביעד גבעון הפך לחילוני בסוף שירותו הצבאי, ובאותה תקופה החל לכתוב. "התמונה מסתכלת עלי" הוא הרומן הראשון שלו." (מתוך ההודעה לעיתונות).  אביעד גבעון יוצא לדרך עם משא הציפיות הנגזרות מהביוגרפיה שלו. אחדים יגידו – הנה עוד דתל"ש שמתלהב לכתוב על בחורות ומין. אחרים ישמחו על הקול האותנטי של מי "שהיה שם". יש גם כאלה שיראו בספר חיזוק לדעותיהם הדתיות, האנטי דתיות – מה שתרצו. אני חושב שגם אם הגבורה אינה חזקה באמונתה והמחבר נטש אותה זה מכבר, יש לברך על הרחבת מעגלי הכותבים והדמויות אל העולם הדתי ונגזרותיו. אל דמויות שאינן מיוצגות מספיק בספרות ובתרבות הישראלית של היום. אבל – אין בכך הצדקה למתן "הנחות" וחובת ההוכחה שלא מדובר כאן בגימיק יחצ"ני היא על המחבר, ועל הספר עצמו. האם הצליח בכך גבעון? לטעמי כן.
הטכניקה הסיפורית בה בחר גבעון אינה קלה לביצוע. כגבר הוא כותב "זרם תודעה" בגוף ראשון נשי. מאחר שאיני אשה לא אוכל לשפוט באופן בלתי אמצעי האם הוא מצליח ליצר קול נשי "אותנטי", תהיה משמעותו של זה אשר תהיה,  אוכל רק לומר שאותי הוא שכנע. גם השימוש בלשון נמוכה, שבמקרים לא מעטים יוצר רושם מלאכותי או נראה כאילו המחבר מתנשא מעל דמויותיו, נשמע לי אמין וזורם. הספר מרתק ומעניין ואני קראתי אותו כמעט ברצף אחד. האם הספר הוא אמירה על מקומה של הדת בחיים,  ועל אבדן דרך והתפרקות כתוצאה מנטישת האמונה? אולי. הכיתוב על גב הספר מוביל אותנו לשם, ואכן אפשר לקרוא אותו כך, אם מתעקשים. לטעמי הוא ספר על נערה המתחבטת בבעיות זהות, במריבות עם הוריה, בקשיים מול אחותה "המוצלחת", ומתקשה למצוא יציבות רגשית בתוך עולמה הסוער. סיפור גלובלי שהמיקום הלוקאלי שלו בתוך ההקשר החברתי המסוים ששם אותו גבעון נותן לו תוספת חן וערך מיוחד לקוראים.

גרסה שונה מעט של הטור התפרסמה בעתון "הצופה"