"אתה מבין, זילברשטיין, אין הרבה שתופסים את זה, אבל אנחנו, הפקידים, אנחנו הבסיס המוצק של הצבא"….. "לא רבים ראו גאוות יחידה של פקיד צבאי. קשה לשאת את נס הפקידות ליד לוחמים עזי נפש, טייסים וקציני ביון הפועלים בחשאי. אבל דע לך, טר"ש זילברשטיין, שפקיד החש גאווה במקצועו, והפקידות היא מקצוע, מקצוע מורכב מאוד, פקיד גאה הוא אדם שלם יותר, חזק יותר, בעל תעצומות נפש רבות יותר מהנועז שבלוחמים…" (סגן נפתלי מסביר ליעקב את יעודו – עמ' 96) |
תקופה קצרה בחיי הייתי פקיד צבאי. תקופה אחרת הייתי לוחם בלבנון (אחרי המלחמה הראשונה), כך ששמחתי לשמוע על הספר "צפון פרוע" מאת שמעון ריקלין, העוסק בפקיד צבאי נועז בעורף האויב בלבנון, והזמנתיו לסקירה חיש.
צפון פרוע, שמעון ריקלין, הוצאת חרגול עם עובד, 2007 תשס"ז, 284 עמ', 84 ש"ח
יעקב , הגיבור הראשי של הספר, הוא בנם היחיד של חיים המכולתניק וזהבה, ניצולת שואה העובדת בבית יתומים חרדי. את נעוריו הוא בילה כסגנו של פקיד הדואר עזרא, שהציל אותו מלהיות מוסכניק. לאחר שעבר בהצלחה קורס לפקידים צבאיים, יודע ש"הוא צריך להיות פקיד" וחלומו לשבת במשרד מאורגן היטב. עם שלחן ועליו מגש לדואר נכנס, מגש לדואר יוצא, ומגש לעניינים בטיפול. הוא גם ידע בדיוק מה ישים בכל מגירה.
עלילת הסיפור נעה בשני צירי זמן מתערבבים. האחד נע אחורה, להיסטוריה של יעקב, מילדותו המשונה עם אמא דאגנית עד להגעתו לבסיס בלבנון, והשני פותח במותו המיותר של צביקה, הפקיד המיתולוגי שמת בנסיבות בלתי ברורות על גבעה בלבנון, החייל שלא עשה רע לאיש מימיו, וכל לבנון התאבלה על מותו.
קלצ'ניקוב שמופיע במערכה הראשונה, יירה גם יירה במערכה השלישית, ואכן העלילה הולכת ומסתבכת. הדמויות נכנסות ויוצאות במצעד מהיר. איצ'לה הקצין הדתי שמבקש להבעיר את לבנון, בשעה שבנו סטה מן הדרך ועבר להתגורר עם חברתו, סגן נפתלי הפקיד האבהי, עוזי ובוזי, עלי חסן עלי, סיגפריד אהובתו של הקצין הנורבגי, שירי – אהובתו של צביקה המת, עזרא מהדואר, ולא מניתי כאן את כל הדמויות. כולם מסתבכים זה בזה בעלילה נפתלת המחברת בתוכה את צה"ל בלבנון, פליטי שואה, בית יתומים חרדי, פוליטיקה מזרח תיכונית מורכבת והרבה טיפשות אנושית. מעת לעת מופיעות גם תכתובות כביכול של קציני המודיעין הסוריים, לתפארת מדינת ישראל.
שמעון ריקלין ניסה ככל הנראה ליצור גרסה משלו ל"מלכוד 22" או לMASH בטעם ישראלי על גבעות מרג' עיון. הניסיון לא הצליח, מאחר שריקלין רקח מין מעשיה משונה המתאמצת בכל כוחה להצחיק ולשעשע, עם עלילה המתפתלת בתוך עצמה כמו טלנובלה מסוג נמוך למדי. המספר הגבוה של הדמויות הראשיות ודמויות המשנה בספר לא מאפשר לעמוד על טיבן, אופיין ומה מניע אותן. גם הגיבורים הראשיים נותרים פלקאטיים. יצירת מתווה עלילתי מופרך, צריכה שתיתמך על ידי הגיון פנימי של היצירה, שיוליך את הקורא עם הספר בלי שירגיש שאינו מוצא את ידיו ואת רגליו. כאן זה לא עובד. נראה כאילו הדמויות פועלות באופן מקרי לחלוטין.
הניגוד לכאורה בין דמות הפקיד הביורוקרט התמים, לחבורת הלוחמים עזי הנפש, הגילוי שהוא למעשה הגיבור האמיתי, צפוי להחריד. אי אפשר להחזיק איתו סיפור שלם.
הספר יוצא לדרך מורכבת ומאתגרת, אך נכשל בה. התחכמויות שנונות אינן תחליף לסיפור טוב, ושימוש בדמויות סטריאוטיפיות אינו סאטירה מושחזת. אודה ולא אבוש -התקשיתי מאד לקרוא את הספר עד תומו.
יתפרסם מחר בטורי "קראתי ספר" בעתון היומי של "הצופה"
שהופיעה כאן – http://www.tam.co.il/16_3_2007/tarbut_sifrut.htm
ואת הספר עצמו, קראת?
אכן קראתי ונהניתי, אחרת לא הייתי מגיב.
חשבתי שאתה טוקבקיסט מז'אנר מבקרי הביקורות