ניסוי מוצלח בתיאוקרטיה מעשית

"במשך שנים רבות היה אסור לנשים לשיר בציבור, כי הוחלט שזה פרובוקטיבי מדי. עכשיו מותר להן להופיע, אבל רק בפני נשים אחרות"  ( עמ' 64)

רעלה של ורדים, לורה פיצ'גרלד, מאנגלית: לאה ששקו, ספרית מעריב, 2007 תשס"ח, 325 עמ', 89 ₪

טאמילה סורוש קיבלה מאבא ואמא מתנה ליום הולדתה העשרים ושבעה: היא נוסעת לאחותה לארצות הברית. הוויזה תקפה לשלשה חודשים ובתוך הזמן הקצר הזה עליה למצוא לעצמה חתן שיסכים להעניק לה בנישואיהם אשרת שהיה בארצות הברית. החתן חייב להיות ממוצא פרסי, כי כך מצפה ממנה משפחתה המסורתית. אם תכשל עליה לחזור לאיראן, אל משטר הדיכוי שבו לנערות צעירות אסור לצחוק ברחוב.
טאמילה מגיעה לארצות הברית, נדהמת מול השפע והחופש ואינה יודעת את נפשה. במאמציה למצוא חתן הולם שיתאים לערכי משפחתה היא נקרעת בין הכבוד שהיא חשה למסורת ולמשפחה לרצונה לחיות חיים עצמאיים ומספקים מבחינה רגשית ומעשית.
טאמילה סורוש היא גיבורת ספרה החדש של לורה פיצ'גרלד (שמה הספרותי של איילין קונל) –  "רעלה של ורדים".
ספרה של פיצ'גרלד אינו יצירה ספרותית עמוקה והוא שייך לאותם ספרים הדורשים מידה רבה של השעיית הספקנות כדי ליהנות מהם. הספר הוא מז'אנר שפעם קראו לו "רומן רומנטי" והיום מכונה "ספרות בנות" או "chik lit" . מבנה העלילה הבסיסי הוא– רווקה צעירה מחפשת גבר – היא אוהבת אותו והוא אותה רק שהם לא יודעים את זה משום מה – הם רבים והוא עוזב אותה – הם מתפייסים ואז היא עוזבת אותו – ובסוף, כמובן, בסוף האהבה מנצחת את כל התלאות. הדמויות בספר שטוחות כקרטון, כל אחת מייצגת דמות בדילמה: נאדיה, ה"כלה בהזמנה", היא אישה מוכה המציגה את הקושי בחייה של אישה מסורתית, לעומתה ניצבת אווה הנכלולית, שוחרת החופש והיוזמה. האהוב הוא תכול עיניים חביב ונעים, יזם קפיטליסט נחוש בדרכו אל העושר, אך גם רומנטיקן ללא תקנה. טאמילה בת העשרים ושבע מתנהגת וחושבת כנערה מתבגרת בת שש עשרה או שבע עשרה.  למעשה כבר גרעין העלילה מופרך – שהלא ארצות הברית מלאה במהגרים בלתי חוקיים, ואין פוצה פה ומצפצף. ההסבר הקלוש לפיו טאמילה "לא רוצה לחיות בפחד", אינו משכנע דיו,  העלילה שופעת תפניות משונות, עד לסופה הלא מפתיע כלל. בסופו של דבר ולמרות הביקורת –  הספר פועל היטב בתוך חוקי הז'אנר, ומי שאוהב את הסגנון ימצא בו נחת.   
 
===

"האייתוללה חומייני היה זה שאסר עלינו לשיר….דמותו היתה נוכחת בכל מקום, כל הזמן, שפטה את מחשבותי הכמוסות ביותר. זיכרון קולו נוזף בי עכשיו כפי שנזף בי בעבר: :אסלאם הוא לא הנאה "  ( עמ' 64)

אלא שבספר, כך מסתבר, יש קצת יותר מסתם דרמה רומנטית. פיצ'גרלד מערבת סיפור נעים על אישה צעירה שמוצאת את אהבתה כנגד כל הסיכויים, בדיון אודות משמעותו של החופש לנשים. בעיקר חופש מכללי הצניעות המחמירים הנהוגים באיראן ונכפים שם בכוח.  "רעלה של ורדים" מצטרף לזרם של ספרים פופולאריים על דיכוי נשים בארצות האסלאם. ספרים שמציגים את אמריקה כמקום בו שוכן כל הטוב שבעולם, ארצם של החופשיים והאמיצים.   
פיצ'גרלד אינה מסתפקת בעלילה ובפיה של הגיבורה היא שמה אמירות ברורות כנגד המשטר האיראני וערכיו. היא מוחה על העדר החופש ועל השליטה הכוחנית של הממסד הגברי האיראני בחייהן של נשים צעירות. מבחינתה של המחברת חופש מתבטא בעיקר בבחירות של האישה לצאת נגד המסורת של הקהילה, ובמיוחד נגד היחס שלה לנשים. בתוך הז'אנר שהיא פועלת בו, מדובר, למרבה הצער, בעיקר בזכות ללבוש חולצות גופיה ולהתאהב בבחור אמריקאי שאינו פרסי.
בעיני יש פה, גם אם לא בכלים ספרותיים משובחים, הדגמה מאתגרת לכוחה המסוכן של תיאוקרטיה ומה שהיא עושה למי שנאלץ לחיות בה. המעשה החביב בטאמילה סורוש מעורר מחשבה עגומה על טיבם וערכם של דיני צניעות מחמירים כאשר הם אינם נכפים בכוח הערכים המשותפים, אלא באלימות קיצונית. סקילה שריפה הרג וחנק.
תאהבו או לא, איראן אינה ישות ספרותית שנועדה לצרכים פואטיים או לדיון תיאורטי במקומה של הדמוקרטיה ביהדות. איראן היא ארץ אמיתית, בה נשים אמיתיות נאלצות ללבוש בגדים המכסים את כל גופן, אם לא תצייתנה הן צפויות לאלימות ברוטאלית או למעלה מזה. המהפכה האיראנית היא תמרור אזהרה לכל מי שרואה בדמוקרטיה ובזכויות הפרט, מותרות או רעיונות זרים המיובאים מתורת יוון. רעיונות שיש להשליכם מאחורי גוונו בדרכנו אל הגאולה השלמה. ספרה הצנוע של פיצ'גרלד מזכיר לנו ללא רחמים כי איראן אינה רק ארצם של אלה שרוצים להשליך עלינו פצצה אטומית או שתיים, משכנה של ממשלה המממנת את החיזבאללה ושאר מבקשי רעתנו. איראן היא ניסוי מוצלח בתיאוקרטיה מעשית. בפלפולים אוטופיים כאלה או אחרים אודות טיבה של מדינה  מלוכנית נאורה, אוליגרכיה מנוסה וחכמה או כל שיטת ממשל אוטוריטרית אחרת אי אפשר להתחמק מהדיון במודל האיראני. ובסופו של דבר, הבחירה היא בין דמוקרטיה לדיקטטורה. אין אחרת. כפי שאומר ג'ורג' אורוול  – דמותה של דיקטטורה היא של מגף הרומס פני אדם, לנצח.

 

יתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה" בסוף השבוע

2 Comments

  1. בעיקר אהבתי את מה שכתבת על כך שאיראן היא ארץ אמיתית ולא יישות ספרותית או תיאורטית, זו תזכורת חשובה ונחוצה!

    ועוד דרך ספרותית-אמנותית להבין קצת את מציאות החיים באיראן, גם במסווה "קליל", אם כי מכיוון שונה לגמרי, אפשר למצוא בספר המקסים "פרספוליס- סיפורה של ילדות". זה מה שכתבתי עליו בזמנו-

    http://www.notes.co.il/tali/38921.asp

התגובות סגורות.