כמו בובה על חוט – על הספר "החיבוק" שכתב מרטין גוליך

דולף עובד כעוזר לד"ר זאנדר הפתולוג. הוא מחזיק את הכבד, ושוקל את המוח ועוזר לתפור. הגופה נראית כמעט שלמה, חוץ מהתפר שנראה כמו ריצ'רץ, מעצם החזה ועד לתחתית הבטן. דולך הוא איש בודד. ד"ר זאנדר נוהג בו בקשיחות, וידידו וולטר, מין נוכל רודף שמלות מעת לעת מתערב בחייו, ספק מנסה לעזור לו ספק לועג למשבתו. דולף גר בחדר ששכר בתוך דירה. הוא נאלץ להתקלח בבריכה, כי בעלת הבית שמתעבת אותו, ומייחלת ליום בו לא תאלץ להשכיר לו חדר,  לא מאפשרת לו להשתמש בחדר האמבטיה. דולף לא ידע אשה מימיו, הוא מסתדר היטב עם תמונת הנייר של  קריסטינה התלויה מעל מטתו. "מכולן אני הכי אוהב את קריסטינה…היא תלויה מולי, מעל קצה המיטה, על הדופן של ארון הבגדים. היא הדבר האחרון שאני רואה כשאני מכבה  את האור בלילה, והדבר הראשון כשאני מתעורר בבוקר". דולף אינו יודע כיצד להתנהג בחברת נשים אמיתיות. הוא סבור שהן מתרחקות ממנו בגלל ריח המוות שנדבק בו, בעבודה היומיומית עם הגופות. יום אחד הוא פוגש באשה, אישה שאין יפה ממנה, ומתאהב בה.
 
"החיבוק" ספרו של הסופר הגרמני מרטין גוליך, הוא סיפור טראגי המובא בקולו של דולף ומנקודת המוצא של תודעתו המוגבלת. כטכניקה ספרותית ידועה של התנגשות וסתירה בין תודעת המספר לתודעת הכותב.   לא קראתי את המקור בגרמנית, ולכן אוכל להתייחס רק לגרסה העברית, בה דולף – המספר, מי שמתקשה מאד בהבנת העולם שסביבו, מנסח את מחשבותיו ברהיטות ובבהירות, ובכושר ביטוי גבוה. הערותיו התמימות לכאורה כולל אבחנות חריפות באירוניה שהן טומנות בחובן, כל זאת בדרך שאינה מתיישבת עם דמותו המורכבת והמוגבלת ביכולותיה. סופרים אחרים המתמודדים עם דמויות מעין אלה, משתמשים בלשון נמוכה יותר, כביכול "שפת דיבור". ראו למשל את סיפור המד"ב הקלאסי "פרחים  לאלג'רנון" (שכתב דניאל קיז) בו הגיבור, המספר, עולה ברמת האינטליגנציה שלו, וכך משתנה רמת הטקסט שהוא כותב.  גם לפתרון הזה יש חסרון, מאחר שלעתים הוא הופך את הספרים לקשים מאד לקריאה, מלאים בשברי משפטים בשפה לא נהירה. כך או כך –  ברגע שמתגברים על חוסר הנחת הזה, הספר לוכד אותך אל תוך עולמו המוזר והמעוות של דולף.
 

סיפורו הטראגי של דולף, שספק אם מבין את משמעות מעשיו מעורר תהיות על מקומו של העבריין המוגבל ביכולותיו המנטאליות, ומה טיבה ותוקפה של אחריות מוסרית במקרה כזה. כשאתה נסחף אל תוך עולמו הפנימי של דולף, כל המעשים, אפילו המשונים ביותר מקבלים הגיון פנימי הנובע מתוכם, מתוך הקשר חברתי המתבאר בעיניו של העבריין כדרך אפשרית יחידה לממש את רצונו.דרך מעוותת שאליה הוא נדחף, בין השאר, בגלל האנשים סביבו המתאכזרים אליו ומנצלים את תמימותו וחסריו.
 

דולף חובב פרפרים. את אלה שהוא אוהב במיוחד הוא מרעיל, כדי שיוכל לצרף אותן לאוסף שלו. מתוך אהבתו לנטלי הבלתי מושגת, הוא יוצא לציד פרפרים שסופו נורא. דולף שחי כל היום עם המתים, אינו יכול להבין את ההבדל שבין החיים למות ואת הקו הדק שבין אהבה לפטישיזם. את הפרפרים היפים ביותר הוא נועץ בסיכה, כדי להביט ולראות עד כמה שהם יפים. רבות נכתב על "המבט" הגברי, זה שמייצג את הרצון הגברי  להפוך את האשה לאובייקט שכל קיומו הוא בדרך בה הוא נתפס בעיני הגבר הצופה. (חלוצת השימוש במונח הייתה לורה מלווי, פמיניסטית ותיאורטיקנית של קולנוע, בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת).  כשהיינו נערים התלבטנו בשאלה אם ציפור זימרה ביער ואיש לא שמע אותה, האם היא שרה  "באמת". באותו אופן נוטים גברים לחשוב שאם אישה לא נראתה על ידי גבר, היא לא קיימת "באמת", ואי אפשר לדבר על מראה של אישה במנותק מהגבר הצופה בה. המבט הגברי הוא המכתיב וקובע את מה שראוי ואינו ראוי.  כאותה נערה אליה פונה השיר שציטטתי למעלה, בה גבר מסביר לאישה כיצד עליה להראות השיר כביכול משחרר את האשה ממחויבויות חברתיות ל"גנדור", אך הוא כובל אותה אל הסטנדרטים הגבריים של הדובר, שמציע, מצווה לבחור בדרך זו או אחרת "כי זה כל מה שאני מחפש בך".
יש גם צד שני למבט הזה, ספרי עצות האומרים לנשים כיצד עליהן לכסות את גופן, בסנטימטרים ובסוגי בד. הם מייעצים לאישה כיצד עליה להראות בחוץ כדי לא למצוא חן בעיני גברים יותר מדי, ולגרום להם לחשוב מחשבות שונות ומשונות. גוליך, בדימוי הפרפר המרהיב הנעוץ בסיכה מקצין את הלך הרוח  הזה עד לאימה. וכמובן, הכוונות תמיד טובות, צריך לנהוג בעדינות בפרפרים, שלא ישברו כנפיהם המתות.
 
באמצעות העיוות החולני, האומלל, בנפשו של דולף, גיבורו של הספר המצוין הזה, מציג כותב הספר מראה בפני החברה כולה. הוא מקצין את הלך הרוח הגברי הנפוץ כל כך, הנתפס כ"טבעי" ו"מובן מאליו", ומביא אותו אל מחוזות האימה והגרוטסקה, בהם פרפר טוב הוא פרפר מת.
 
בסיומו של ספר אפל וטעון זה עולה הרהור אחרון:  קשה לקרוא ספר של סופר גרמני, העוסק ברופא פתולוג ובמיתות משונות בלי שתעלה בך התהייה –  כן מרטין, ספר לנו מה עשה הסבא שלך, אז –  בשנים ההן. 
 

יתפרסם בנוסח שונה מעט בטורי "ספר חברה תרבות" בעתון "הצופה" היוצא לאור בסוף השבוע