"צפלין" ו"מים שאין להם סוף" – שני ספרים

 

שני הספרים שאסקור כאן נכתבו לאחרונה על ידי יוצרים דתיים, ומתארים את עולמם של צעירים דתיים לאומיים. אך ההבדל ביניהם רב.
ערב שבת, כ"ב באלול. יאיר שטיינמץ, גיבור ספרו החדש של מיכאל שיינפלד "מים שאין להם סוף", עייף מליל שימורים בישיבה, נכנס לרכב. דקות ספורות אחר כך הוא מתנגש ברכב אחר ונפצע בעינו. הוא מתאשפז בבית החולים ואת שאר הספר הוא מבלה במחשבות ובזיכרונות על מה שקרה לו בשנים האחרונות. הוא נזכר בקשיים ובאתגרים שניצב מולם בלימוד התורה בישיבה, ובקשר המורכב שלו עם חברתו נורית. הוא תוהה לאן ילך עתה, ומה יבחר. חיבוטי הנפש שלו משולבים בזיכרונות של אירועים ומקומות, שיחות נפש ומחשבות על לימוד תורה בימינו. המחלקה שבה מאושפז יאיר היא מחלקת העיניים. חברתו טיפלה בעוורים בשירות לאומי, והבנת העיוורון מספקת לו יכולת התבוננות מעמיקה על חייו.  
 

"אתמול היה לנו דיון, כל הצוות", היא אומרת בין נגיסה לנגיסה, "מה קשה יותר, עיוורון מלידה או עיוורון באמצע החיים"
……ומה את חשבת?
"אממ.. עיוורון של אמצע החיים"
"לא על זה, מה את חושבת עלינו?"
מורידה עיניה. "שגם אנחנו היינו באיזה עיוורון, אבל אחר. יש סוג שלישי של עיוורון, עיוורון עד אמצע החיים. פתאום אני רואה בזכותך כל כך הרבה דברים שלא ראיתי קודם. ואני פתאום רואה כמה קשה העיוורון הזה היה". (עמ' 91)

 
התרבות שלנו נסמכת על הראיה כמטאפורת-על להבנה. ובשל כך אולי העיוורון הוא אם כל המטאפורות לסופרים מתחילים. והיו שכתבו על זה ספרים. "על העיוורון" הגרוע (אך פופולארי) של סאראמגו, ומן הסתם עוד. מעבר להסתייגות שיש לי משימוש במצוקות של אנשים כמטאפורה לחוסר שלמות של אחרים, שיינפלד לא מצליח להתקדם עם הדימוי הזה –  עיוורון הוא חוסר הבנה, את זה הבנתי. אבל  שיינפלד חוזר על כך שוב ושוב.

 

"למדתי מהעיוורים לשפוט לפי הפנימיות, לא לפי מראה העיניים. זה לא ייאמן עד כמה דווקא אנחנו, הרואים לא רואים באמת, ולפעמים הם העיוורים רואים טוב מאיתנו". (עמ' 281)

 

מים שאין להם סוף, מיכאל שיינפלד, ידיעות ספרים, 2008, תשס"ח, 381 עמ', 88 ₪

עולמם של תלמידי ישיבה הוא מורכב ולא מוכר למי שמחוצה לו. מעטים הם הספרים שנכתבו על חייהם של אלה המתחבטים בשאלות פנימיות, שאלות שאולי זרות למי שלא שם חלקו מיושבי בית המדרש. בעודי קורא את ספרו של שיינפלד נזכרתי בספרו הנפלא של חיים גראדה – "צמח אטלס", אך ההשוואה, למרבה הצער, אינה עושה חסד עם שיינפלד.
אחרי שגומרים להתלהב מפתיחת ספר בה התאונה מתרחשת אחרי לילה בבית המדרש, ולא בבית המרזח, לא נשאר הרבה על מה לשמוח. גיבוריו של שיינפלד אינם משכנעים, הם יותר מדי "בסדר". הדימויים והמטאפורות יחד עם נאומיהם האינסופיים של הגיבור ואהובתו יוצרים את הרושם שהמחבר מבקש להכתיב את המסר באותיות קידוש לבנה. שיינפלד  לא מותיר לקורא מעט מנוחה והולם בו עוד ועוד למען יובן המסר. לקושי הקריאה יתווספו כל אותם חיבוטי הנפש המעיקים על הקורא. תפוס את עצמך, מצאתי את עצמי גוער ביאיר שטיינמץ,די להתבכיינות האינסופית הזו.
אך אל דאגה. ב"מים שאין להם סוף" דווקא יש סוף טוב. המבנה הסיפורי  מכיל במינון המתאים, התחלה, משבר, סוף, והכל בא על מקומו בשלום. נראה לי ששיינפלד העמיס על ספינתו השטה במים שאין להם סוף את כל חכמת בית המדרש, עם ציטוטים מרומזים והפניות לספרים הקדושים.  
ברצונו לכתוב ספר "נקי", "שומר על גדרות ההלכה" יצר את הגרסה המכובדת לחיי בחור ישיבה. "מים שאין להם סוף" הוא  ספר ראוי ומהוגן שלא ירגיז אף אחד, ולא יטריד איש. אני מניח שהספר יזכה להצלחה "אצלנו". יופי של ספר שילמד בחורי ישיבה בלתי רגישים כיצד יוכלו להבין את נפשן העדינה של נערות המגזר רכות הלב. חומר קריאה משובח להפסקת צהריים עבור בחור ישיבה בשיעור א' שישמח לקרוא בספר שהוא לא לבד.
 
 
 
****
 
 

צפלין, תמר וייס, כתר, 2008, תשס"ח, 164 עמ', 79 ₪

נעמה וישי, זוג דתי צעיר החי בעיר מודיעין הם גיבורי הספר "צפלין" שכתבה תמר וויס. צפלין מספר על שבוע אחד בחייהם. משבת בבוקר ועד לכניסת השבת הבאה. ישי עובד מתוסכל במחשבים, ונעמה מחפשת עבודה בחוסר הצלחה. צפלין מסופר בשני קולות מתחלפים. ישי ונעמה, נעמה וישי. בספר אין עלילה מוגדרת ותחומה, והיא מתארת מחשבות ואירועים במהלך שבוע אחד. בשבוע הקצר שחולף עליהם,  מבקרים בחייהם ידיד טוב של נעמה, ואהובתו לשעבר של ישי, שנישאה ועוד מעט תהיה לאם. גם ההורים באים להדלקת נרות של חנוכה, וצריך לסדר ולהתנהג יפה. ב"צפלין" מעורבים מציאות ודמיון, מחשבות עם מעשים. ראו את הדרך האירונית למחצה בה היא קושרת את חיבתה של אשה לאיש שלה, עם ענינים שבקדושה.

"ובכוחו של האיש שלי גם להשיב את חבילת הקרקרים למקומה בתום הארוחה, וגם להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. כך במו פיו. לא דרוש לו הרבה" (עמ' 20)

 

האם ישאר ישי או ילך? האם תשכח נעמה, בכוונה או שלא בכוונה ליטול את התרופה הקטנה, ותהיה לאם? מה פנים יהיו לה לילדתה שתיוולד? איך תצליח נעמה להכין סעודה שלישית, ומה יעשה בה ישי, שלא כל כך רעב, אבל ממש לא רוצה להעליב את האשה שאיתו.
וויס כותבת פרוזה נקייה ומדויקת. לא מפריזה ולא מעמיסה על קוראיה. מצליחה ביד עדינה ומיומנת לרקום רסיסי מציאות קסומה. נעמה וישי שלה הזכירו לי את גיבורי סיפור האהבה הטראגי בספרו של בוריס ויאן "צל הימים". צמד אוהבים החיים בעולם מתפרק, צמאים לאהבה ומתקשים להבינה.
לו היו יאיר ונערתו, גיבורי הספר "מים שאין להם סוף", קוראים את 'צפלין' רוחם הייתה נדכאה. האם אלה הנישואין? כך מתבארות דרשות מסיבות ה"שבע ברכות" על  "איש אישה אש בית חורבה ירושלים"?  מסתבר שכן, לפחות במידה מסוימת. החיים אינם מלודרמה רומנטית, הכוללת סערת רגשות, שיחת נפש ופתרון. אין בהם תשובות ברורות ולפעמים גם השאלות אינן ידועות. וויס מפליגה אל הדמיון ויוצרת תמונה פיוטית של חיים הנדמים כאמיתיים. עם הטוב, הרע והלא נורא. 
  
 

"אני לא חושבת שמי שיראה את "סרוגים" ילהב מאורח החיים הדתי. מי שיראה את זה לא ישתכנע לחזור בתשובה" (ביקורת של גולשת באתר "כיפה")

 בביקורתה של דינה לוין על ספרו של שיינפלד שהתפרסמה במדור זה בשבוע שעבר, היא אומרת "מתברר כי גם כשהיא מונעת ומוגבלת בגדרי צניעות הלכתיים ניתן ליצור יצירה אומנותית בעלת ערך ספרותי. ניתן לעצב בדרך אומנותית קוהרנטית ומשכנעת את חיבוטי הנפש, את עומק האפילה האפורה ברובדי הנשמה מאידך ואת גובה הנסיקה של רגשות האדם באהבתו לבורא עולם, במתיקות לימוד התורה ובעומק רגשות האהבה לאישה." יתכן שאפשר ליצור יצירות אמנותיות כאלה. לא לי לקבוע. למרבה הצער, "מים שאין להם סוף" אינו מצליח להמריא אל הגובה בו נמצא ה"צפלין" שהוא מהספרים הטובים שקראתי השנה, אך אני סבור שהסוגיה אינה שמירה על גדרות צניעות, אלא העדר יכולת לחדור מעבר לחזות המכובדת והמהוגנת של "הציבור הדתי לאומי".
"צפלין" הוא ספר נוגע ללב. המבנה שלו מפורק, והחיים שהוא מציג מפורקים. שני לא יוצלחים, פחות או יותר, המנסים להסתדר בעולם שלא כל כך רוצה להסתדר איתם. הכל מעורב מעורבב. אמא שלה ואבא שלו. הכלים בכיור, והעבודה המשעממת.  בניגוד להם, נשארים יאיר ונורית, ילדי המגזר המכובדים, בתוך הגבולות, ללא עומק אנושי.  בילדי הציבור הדתי לאומי מוטבע מקטנותם הצורך האינסופי למצוא חן- להיות יפים וייצוגיים – שלא יגידו, שיראו כמה אנחנו טובים וערכיים וראויים וחיים. מרוב מאמץ להיות "נקי" עלולים היוצרים לנקות את היצירה מעולמם של בני אדם אמיתיים, ולהישאר עם חומר מצוין לפעולה בבני עקיבא.
 

מתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"

4 Comments

  1. ז'ניה

    אני מאוד אוהבת לקרוא את ביקורות הספרים שלך, ובכלל את הבלוג. תודה.

    כדאי מאוד לחפש את קובץ הסיפורים הקצרים של תמר וייס, "שטח מת". אחד מקובצי הסיפורים הטובים ביותר שקראתי. היא סופרת נהדרת, בדיוק בגלל שהיא לא מתחנחנת אלא כותבת מתוך נאמנות לאמת פנימית (או חיצונית, חלק מהענין הוא שהיא מצליחה לשקף את היחסים המורכבים בין השתיים). יש משהו מאוד מזוקק ונכון בכתיבה שלה, יכולת מפליאה להיצמד לתפר בין פנים וחוץ, בין מציאות ודמיון, ולהציג את הפרימות והזליגות בדיוק כפי שהן. אין הרבה כאלה.

  2. נעה

    מה שכתבת, ואת הספר של תמר וייס עוד אקרא. חייבת להעיר שגם בחברה הלא דתית, ובכלל- בחברה האנושית באשר היא- בולטת הנטייה הזו,שבספרו של שיינפלד, להיראות טוב, להיות חלק מהנורמטיבי, להיות חלק בכלל.
    נכון שבחברת הסופרים הלא דתיים בולטת יותר המגמה של משיכת תשומת לבנו הקוראים דרך הכיעור, והסיבוך, האלימות והקושי- אבל זה לא תמיד יתרון…

  3. שמואל

    ישנם ספרים שאין מטרתם להפיץ ולהפציץ את כל העולם בכל מיני הברקות ועלילות אלא הם מיועדים, ל"בחור ישיבה משיעור א'"
    יש בזה דווקא דבר קסום, אינטימי, ודווקא אי החריגות בניסיון לחפש את קו ה"נקי" מתגלה טוהר.
    להביט במבט של בחור ישיבה, להתלבט יחד איתו, לתהות, להתקדם, עושים את הספר למעולה. ומתוך הקריאה של כל "שיעור א'" בספר וחיבור התחושות כשאדם שונה קורא הוא גם מוצא את היופי של בחור ישיבה.
    לצערי, הרבה יוצרים דתיים מנסים להידחק למקום חסר הצניעות והעדינות דווקא על מנת ליצור עניין ושהדמויות לא יהיו "בסדר", "וזוהי המציאות".
    אחרי הקריאה המילים שוטטו אצלי וגיליתי דברים נפלאים הכתובים בדיו הלבן, ולא, שום בקורת לא תוכל ליגע בהם…

  4. פינגבק:סיפור לא פשוט | ספר חברה תרבות

התגובות סגורות.