תימנים ודגים

אני מנסה לחשוב על פרויקטים מטורפים אחרים שבהם האמונה גברה על התבונה ועל שיקול הדעת: הפירמידות, סטונהנג', החומה הסינית –כיפת המילניום, אם כבר מדברים על זה. אנחנו לא הראשונים ולא האחרונים שקוראים תיגר על השכל הישר, על ההיגיון, על הטבע. ("דיג סלמונים בתימן" עמ' 172)

"הליקויים החמורים בטיפול בכספי המדינה היו מדהימים. אמנם ידעתי כי החברות הממשלתיות אינן מסיימות לעולם פרויקט תשתית בזמן ובתקציב שתוכננו מראש, אך כעת ידעתי גם מדוע". (הגווארדיה השחורה – כל מה שאסור לדעת על שוד הקופה הציבורית, עמ' 156)

ד"ר אלפרד ג'ונס עובד במרכז הלאומי למצויינות בדיג, מרכז השייך למחלקה לענייני סביבה מזון וחקלאות אשר בלונדון. הגברת הרייט צ'טווד טאלבוט פונה אליו  בשליחותו של שיח תימני עשיר, ומבקשת את סיועו במיזם גידול דגי סלמון בחצרמוות שבתימן. מתוך מחשבה שגידול דגי סלמון עשוי לתרום לתרבות המקומית. הוא משיב בקרירות בריטית אופיינית כי לדגים יהיה חם מדי בתימן הרחוקה. אך העניין אינו כה פשוט. מישהו בממשלה סבור כי מיזם כזה יכול לתרום ליחסי החוץ של בריטניה, להפיץ רוח של שלווה ולהסיח את דעת העיתונות מהכישלונות האחרונים. כשהוא נדרש להצטרף לפרויקט  נאלץ ד"ר ג'ונס לבחור בין דעתו המקצועית לבין הודעתו של הממונה עליו שיפוטר אם לא יצטרף. אשתו, המנהלת קריירה משגשגת אינה תומכת בחיבוטי נפש וייסורי מצפון מיותרים, וכך הוא מצטרף  לפרויקט התמוה.

"דיג סלמונים בתימן", ספרו המשעשע של פול טורדיי, מספר על המיזם המשונה. על מעורבות ממשלתית מאחורי הקלעים על עוזרים חלקלקים חסרי מצפון על פערי תרבויות. ועל שיח אמיץ, סוג של 'לורנס איש ערב' יחד עם 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו'.
לעלילה המורכבת מצטרפים גם שלטונות תימן, מבצעי קומנדו מעבר לגבול, אל קעידה וטרוריסטים לא יוצלחים באופן מגוחך. כדרכן של עלילות תמוהות העלילה מסתבכת עד לסוף המורכב.
פול טורדיי, שיש שהשוו את ספרו לתכנית הטלוויזיה הידועה "כן, אדוני ראש הממשלה"  רקח סאטירה עוקצנית על ממשל, הון בינלאומי והקשר ביניהם. ספרו מורכב ממחשבות ומציטוטים מישיבות ממשלה, מזכרי דואר אלקטרוני ותיאורים משעשעים. ספר חביב לשעת קיץ חמה, בתימן או בבריטניה הגדולה.

***

לאחרונה יצא לאור ספרו של ירון זליכה "הגווארדיה השחורה – כל מה שאסור לדעת על שוד הקופה הציבורית". ירון זליכה היה עד לאחרונה החשב הכללי של ממשלת ישראל, וסיום תפקידו לווה במחלוקת. כמי שהיה שותף לתכנית הכלכלית הידועה של שר האוצר נתניהו, מחזיק זליכה בדעות קפיטליסטיות מוצקות, והוא מצהיר עליהן בספרו. "הגווארדיה השחורה" מזכיר את הספר "לא, אדוני הנציב: מאחורי הקלעים של הפוליטיקה והמינהל בישראל" שכתב יצחק גל נור, שהיה נציב שירות המדינה. גל נור, כמו זליכה, הגיעו לתפקיד בכיר בשירות הציבורי מעיסוקים אחרים. ושניהם מביטים בשירות הציבורי כממונים, אך זרים. ומותחים ביקורת נוקבת, וזאת בלשון המעטה.
מאחר שאני מכיר רבים מאלה שהספר מדבר עליהם, וקשור עם חלקם בקשרי עבודה, לא אתייחס כאן בהרחבה לתוכנו של הספר. אך דומני ששמו מעיד על מה שיש לחשב הכללי לשעבר לומר בעניינים מרכזיים הנמצאים במוקד של ויכוח ציבורי ומשפטי. אומר רק כדאי מאד לקרוא את הספר המרתק הזה, המציג עמדה חריפה ונקודת מבט ביקורתית על החברה שבה אנחנו חיים ועל תהליכי העבודה בה.

"הדחה של מנכ"ל בעקבות ביצועים כושלים עקב דרישה של בעלי המניות נשמעת כדבר הגיוני ואף מתבקש, אבל בישראל לא נתקלים בכך הרבה. מקרה צורם מהעת האחרונה הוא זה של בנק הפועלים, שהפסיד מיליארד דולר בהשקעות כושלות. למרות זאת לא נשמעה כל קריאה מטעם בעלי המניות מהציבור והדירקטוריון לפטר את המנכ"ל (צבי זיו) או היו"ר (דני דנקנר)"
(אפרת ניר, "הארץ")

בבסיסם של שני הספרים הללו, כל אחד בסגנונו עומדת תיזה מקובלת, הנחשבת בחוגים מסוימים לאמת מוצקה. ממשלה אינה יודעת לנהל, השוק החופשי הוא זה שצריך לקבל אחריות על הכל. מדובר בחבורה של לא יוצלחים בהגדרה, שכל ימיהם עוברים עליהם בקומבינות. לו רק היו מחילים על הממשלה את הסטנדרטים של השוק החפשי, הכל היה נראה אחרת. לא ארחיב כאן בשאלה המורכבת מהי מידת המעורבות ה"רצויה" של הממשלה בשוק כלכלי. אך אני מבקש לטעון שהדברים אינם כל כך פשוטים וחד משמעיים.
ארחיק עדותי לארצות הברית של אמריקה, מעוז הקפיטליזם ומשאת נפש לרבים, ואספר לכם על פאני מיי ופרדי מאק. פאני מיי ופרדי מאק אינם צמד קשישים מבית אבות בפלורידה, כפי שבטח חשבתם. מדובר בחברות ענק למשכנתאות. צמד החמד, פאני ופרדי הלכו והשתובבו בחצר האחורית. ועכשיו הם בסכנת קריסה. עודף של הלוואות מסוכנות, עם מוצרים פיננסיים שאיש אינו מבין באמת, גרם להם, יחד עם חבורה של מוסדות פיננסיים לקשיים. אלה, יחד עם חשדות של רישומים משונים במאזנים, הביא אותם אל עברי פי פחת.   השוק החפשי הוכיח את יעילותו. מי שלוקח סיכונים מיותרים, מפסיד. זה שם המשחק בקפיטליזם, הלא כן?
לא. הרגולטור, זה ש"לא נותן לעסקים לעבוד כמו שצריך ולנצל את הרוח היזמית", יחד עם הממשלה, שלא יודעת לנהל כלום שום מאום, הלאימו את הסוררים. ועכשיו בואו ונחזור כולנו ביחד – ממשלת ארצות הברית הלאימה שתי חברות ענק. העלות למשק האמריקאי מוערכת בחמש מאות מיליארד דולר. סכום עצום בכל קנה מידה. זאת ועוד – פאני ופרדי לא לבד, יחד איתם ברחבי העולם נדרשות ממשלות לחלץ בנקים פרועים שהימרו על כספי אחרים ללא כל בקרה.  עוד מוקדם לסכם את המשבר הפינאנסי הפוקד את שוקי העולם, זה שהתחיל בהלוואות ענק לאנשים שלא יוכלו להחזירם לעולם, אך כבר עכשיו אפשר לומר כי לנגד עינינו מתפתח זן חדש ומיוחד של קפיטליזם. כלכלת שוק אגרסיבית בזמן הרווחים, סוציאליזם פטרוני כשמגיע ההפסד.

מה שעושה פול טורדיי ב"דיג סלמונים בתימן" ברוח מפויסת אך עוקצנית, עושה זליכה  ללא רחמים בספרו. לטעמי, על קורא ביקורתי למצוא את הדרך להנות מסאטירה חביבה כמו של טורדיי, להתמודד עם אמירה נוקבת כמו של זליכה, ובתוך שניהם ולזהות את האידיאולוגיה הכוללת בתוכה הנחות סמויות על העולם החברתי והכלכלי.

מתפרסם היום בטורי "ספר חברה תרבות" במדור סופרים וספרים בעתון "הצופה" (הערה: הטור נכתב לפני קריסת ליהמן ברדר ומענק AIG)