שנה חלפה, שנה באה והנה אנחנו כבר בתשס"ט. לפניכם כמה ספרים מומלצים מיבול השנה האחרונה, תשס"ח, למתנה או לקריאה בסוכה, בחינת "תשבו כעין תדורו".
עם עלייתו וצמיחתו של הקפיטליזם הניאו ליברלי, וביתר שאת, עם התבססותו המונופוליסטית של תאגיד מיקרוסופט האימתני, נוצרה שיטת ניהול חדשה ואופנתית – שכונתה "ניהול נקודת העוצמה" – או באנגלית Power Point Management . מדובר בשיטת ניהול הנסמכת על ישיבות אינסופיות הנערכות סביב מצגות המוקרנות על קיר. מצגות אלה כוללות חמש עד שש נקודות לדף, נושא שלא ניתן להציגו באופן זה נחשב ל"תיאוריה לא ממוקדת" ולפיכך לא היה צורך לדון בו כלל. יש שאומרים שבעטיה של תרבות זו הידרדרה הרוח הניהולית בארצות הברית, והביאה עד למשבר הכלכלי הנוכחי שאת תוצאותיו אנו רואים זה עתה.
בתשובה לאותה תרבות ניהולית קלוקלת, התפתחה תרבות מצגות חילופית, ניו אייג'ית ברוחה. זהו עוד סימן לשילוב בין ערכי הקפיטליזם לרוח העידן החדש, יאמרו המבקרים המרקסיסטים. אך נניח להם ולטרוניותיהם האינסופיות ונהיה מעט חיוביים. מצגות אלה כוללות בדרך כלל תמונות של פרחים, תינוקות. לעתים גם הרים וקופים צעירים, מעליהם טקסטים רבי משמעות בנוסח "החיים הם מה שעושה את ימי חמישי, מוטב שתדע ליהנות מהם כל עוד אתה".
כידוע – ספרי עצות ומשלים נפוצים עוד מהזמנים העתיקים, ואף בכתבי הקודש שלנו ישנם. בעת החדשה, הקצרה כל כך בזמן, נדחסו הספרים והחכמה, וכך תוכלו לראות כותרים רבים בנוסח "איך להיות יפה, צעיר ועשיר בעשרה שיעורים קצרים". למקרה שאתה זקן ועני, ובנוסף לכך אין לך זמן לנסוע בפרארי שלך.
כעת, אמליץ בפניכם על ספר שהוא הטוב מכל העולמות. גם ספר עצות, וגם מצגת – המון תמונות יפות, עם משפטים לא ארוכים מדי. המצגת הזו אינטראקטיבית. רוצה לומר – אתם הופכים בעצמכם את הדפים. "התחלה חדשה – המדריך השלם לחיים הטובים" שכתבה וערכה ענת לב אדלר, ייקח אתכם בפורמט כיס (בחינת "ובלכתך בדרך") היישר אל החיים הטובים. למשל "כאשר נכנסים לבית, יש לפרוק קודם כל את הארגזים שבהם מאוחסנים החפצים של הילדים, על מנת לאפשר להם להרגיש בבית", או עצה שימושית ביותר, באותו עניין "לפני הכניסה לבית חדש יש לבצע טיהור של הבית על מנת לנקות אותו מהאנרגיות של החיים הישנים בו". (גם סבתא שלי הייתה אומרת שספונג'ה הגונה היא מה שכל בית צריך). בערבי חגים וימי הולדת תוכלו להעתיק מהספר מימרות שימושיות, לשים אותם במצגת ולהפיץ בין חבריכם שיתפעלו מחכמתכם ורגישותכם. אין חשש שתתפסו בקלקלתכם, מקוריות מעולם לא הייתה תכונה נדרשת בז'אנר זה. (התחלה חדשה – המדריך השלם לחיים הטובים, ענת לב אדלר, ידיעות ספרים, תשס"ח, 2008, 160 עמ', 68 ₪).
"קשה מאוד לעשות תחזיות, במיוחד בקשר לעתיד" אמר פעם מועמד לנשיאות צרפת. ד"ר דוד פסיג, בספרו החדש "צופן העתיד – מבחן העתיד של ישראל" לא נרתע מהאתגר. חמוש באחד ממכתמיו האניגמאטיים של שמעון פרס – "ההיסטוריה המעניינת ביותר היא ההיסטוריה של העתיד" הוא מנסה לשרטט עתידים אפשריים למדינת ישראל. פסיג, סוקר בספרו עב הכרס את מדע חקר העתיד. הוא פותח במבוא שיטתי על תיאוריות בחקר העתיד, ומנסה להסביר ולשכנע שמדובר בעסק רציני. פסיג מחלק בין ארבעה סוגי תחזית. "עתיד סביר", "עתיד אפשרי", "עתיד פרוע" ו"עתיד רצוי". בתוך כל אחד מסוגי העתיד הוא משרטט מגמות חזויות בתחום החברתי, בטחוני, כלכלי ובתחום הזהות של מדינת ישראל. את דבריו הוא תומך בסקירה מלאה, שיטתית מובנית, אך לעתים מייגעת של גישות מחקריות. חשוב לציין, אומר פסיג, שניסיונות לחזות את העתיד אין מטרתם צפייה פסיבית, או ניחוש בעלמא. הערכות לקראת סוגי עתיד אפשריים, בסבירויות כאלה ואחרות מחייבת תכנית פעולה למניעת תוצאות בלתי רצויות, והשגת מטרות ראויות. העתיד הרצוי משקף כמובן הכרעות מוסריות וחברתיות. כך למשל בפרק "קפיטליזם או סוציאליזם" קורא המחבר, בעקבות גישותיו הכלכליות חברתיות של הרב ליכטנשטיין, ליצירת תיאוריה כלכלית חדשה שתתבסס על עיקרי היהדות. אמנם – לנוכח אורכו ומורכבותו הספר עלול לקחת נתח של ממש מהעתיד האישי שלכם, אך בכל זאת – הוא שווה בטורח. הספר שיטתי ומבסס דבריו בנימוקים. ובכל מקרה – גם אם לא נסכים עם כל תחזית ונהיה שותפים לכל רעיון, עולה מהספר החשוב הזה המחויבות של דור ההווה ליצירת עתיד טוב יותר. (צופן העתיד- מבחן העתיד של ישראל, ד"ר דוד פסיג, ידיעות ספרים, תשס"ח, 2008, 542 עמ', 98 ₪).
"הטקס שלא היה – מקדש מדרש ומגדר במסכת סוטה" הוא שמו המתריס של ספרו החדש של ישי רוזן צבי. אם לנסח זאת מעט אחרת, רוזן טוען שסוטה כפי שהיא מתוארת במשנה, לא היתה ולא עתידה להיות אלא היא בבחינת "דרוש וקבל שכר". לדבריו מסכת סוטה, הרחוקה כל כך מפשט המקראות, מציגה באמצעות ניסוח טקס מפורט ומדוקדק, תפיסת עולם מגדרית באשר למקומה הראוי של האשה – "כל אשה". יחודו של הספר הוא בניסיון לשלב בין שתי אסכולות. המחקר התלמודי הטקסטואלי-פילולוגי, יחד עם גישות בביקורת התרבות – בעיקר מבית מדרשו של התיאורטיקן הצרפתי מישל פוקו. בעדינות הוא מותח ביקורת על שתי השיטות.
"כיום ישנן לא מעט עבודות ביקורתיות על ספרות חז"ל, המיישמות גישות ושאלות מהקשרים שונים, אבל רובן מרוכזות סביב תמות ולא סביב טקסטים, ומחויבותן לדיוק טקסטואלי קטנה. העבודות הטקסטואליות המפורטות, מבוצעות, כמעט ללא יוצא מהכלל בידי פילולוגים האמונים על טיפול פרטני ומדוקדק, אך המגבילים עצמם לסוג שאלות מצומצם, ואף חשדניים מראש כלפי כל שימוש בגישות עכשוויות (או 'אופנתיות') מדי." (עמ' 14).
בתגובתו המתפרסמת בגליון זה ומתייחסת גם אלי, מוחה דב ברקוביץ, עורך הספר "שעשני גבר – תלמוד בעין הסערה" כנגד משפט שכתבתי אודות ספרו. כתבתי שם " הלימוד המוצע בספר הולך מרחק רב מהכוונה הפשוטה של הדברים. תפיסת הגבריות והנשיות של המקרא והתלמוד, בין אם נאהב זאת ובין אם לא, לא כללה בתוכה רגישויות של זמננו." ברקוביץ טוען כי אין זו אלא "אשליה במלבוש של מיתוס, טעות תרבותית שמטעמים הקשורים לשיח של 'תקינות פוליטית' הופנם כתבנית שורש בחלקים רחבים בציבור." איני יודע מה ענינה של 'תקינות פוליטית' לכאן, ודומה שברקוביץ נאחז בביטוי שנוח להטיחו בבן שיחך, גם אם אינו קשור כלל וכלל לענין. מעבר לכך – מרתק לראות כיצד ברקוביץ עצמו מפנים בניסוחיו את גישות חקר התרבות (המונח הפוקויאני 'שיח' למשל). ברקוביץ מוסיף ואומר כי – "המשנה הייתה המאגר העיקרי של גילוי התורה במעבר בין הופעתה בלשון הנביאים להופעתה בתלמודים בלשון חכמים. היא נוסחה על ידי ענקי דעת ורוח ומכילה לא רק את פסיקותיהם בחינת שולחן ערוך קדום, אלא גם את דעותיהם, הגיגיהם ואף שאיפותיהם העמוקות ביותר." ובכך הוא טוען את טענתו של רוזן צבי, אך בכיוון ההפוך כמובן, כדאי היה להפגיש ביניהם ללימוד משותף של מסכת קידושין, או סוטה.
(הטקס שלא היה – מקדש מדרש ומגדר במסכת סוטה, ישי רוזן צבי, הוצאת מאגנס, תשס"ח, 2008, 316 עמ', 94 ₪).
ארצה להזכיר שוב את סדרת "מסמרים" המצוינת, היוצאת לאור מדי רבעון ומתפרסמים בה קטעי פרוזה משובחים, של כותבים מוכרים ומוכרים פחות יחד עם צילומים אמנותיים. כל גליון עומד בפני עצמו, והוא מיוחד לתימה מסוימת. הגליון התשיעי, שיצא לאור לאחרונה מוקדש ל"חוץ לארץ", אהבתי במיוחד את סיפורו של מואיז בן הראש "הארגנטינאי" סיפור ירושלמי בין קניון הדר לקניון מלחה, המספר על סופר מתחיל, הפוגש במקרה את "אל קאצ'ורו". האיש ששלושים שנה קודם לכן, בבואנוס איירס שבארגנטינה עינה אותו, יחד עם מתנגדי משטר אחרים בתקופת השלטון הרודני בארגנטינה, שלטון שרדף והעלים אינטלקטואלים, ביניהם יהודים רבים. מה אפשר לעשות לאדם כזה, מה מותר ומה ראוי, תוהים המספר וחברו אלברטו, שגם הוא סבל מרדיפות, בימי שלטון פרנקו בספרד. אהבתי גם סיפורו הנוגע ללב של אברי הרלינג "אגדה של איציק". איציק, הנקרא כאן א', במחווה לק' גיבורו של קפקא בספר "הטירה", ומאחר שא' הוא בעצם "מקרה כללי". איציק יוצא למסע לילי, ולמרות טוב הלב האנושי שהוא פוגש, אינו מצליח לצאת מהטראגיות הלוכדת אותו.
לסיום אמליץ על תרגום מחודש יצאו לאור סיפוריו של אוסקר ווילד. "הנסיך המאושר" הוא פסלו של נסיך שלא ידע צער מימיו, וכשהוצב הפסל בככר העיר על כן גבוה, ראה את כל המצוקה והעוני בהם חיים תושבי עירו. בסיפור זה ובאחרים – סיפורים, הנחזים להיות אגדות רומנטיות לילדים, טומנים בחובם ביקורת חברתית נוקבת, הרלבנטית גם לימינו אלה. (הנסיך המאושר ומעשיות אחרות, אוסקר ווילד, תרגום: סיגל אדלר, הוצאת כרמל, תשס"ח, 2008, 118 עמ' , 84 ₪)
מתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"