הנעלים שלי נושאות את צער העולם

 

"יש הליכה לא קצרה מפינת הסלון לדלת הכניסה. כשפתחתי אותה ניצב מולי צעיר מטופח בנוי לתלפיות, שיערו קצוץ במתכונת צבאית. כן? אמרתי לו. אפשר לעזור לך? הבחור נעץ בי מבט חודר. אני מיחידת האבטחה במשרד ראש הממשלה, אמר, והייתי רוצה להחליף איתך כמה מלים. אפשר להיכנס?
בלי לחכות לתשובה הוא נכנס בצעד בוטח, מנער טיפות מים ממעילו השחור. הוא הציץ בסלון שלי, זקף גבה. יש לך כאן מקום למגרש כדורסל, הוא העיר, התיישב בכורסה והזמין אותי לשבת מולו. הייתה בקולו של הבחור הזה, שהציג עצמו כיוסי, נימה של חוצפה סמכותית. הוא התרווח בכורסה, חיכה שאתיישב, כאילו הוא המארח כאן ואני האורח, ופתח. אישיות בכירה עוברת לגור בבית ממול, ואנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות." (מתוך הסיפור "השכן המסוכן")

מה תעשו אם יום אחד ינקוש על דלתכם בחור חסון והתחיל לתחקר אתכם על חייכם, רק כדי להבטיח שאינכם סכנה פוטנציאלית לשכן החדש – ראש הממשלה? כיצד תנסו להתמודד עם שכנים אחרים, לא נחמדים, שאינם מוכנים להיות בשקט בין שתיים לארבע? מה תאמרו לבלשים זעופים המבקשים לבחון שמא חומרים אסורים מצאו דרכם לתא הכפפות ברכב, כאילו לא נגמלתם זה עתה.
גיבורי ספרו החדש של בועז יזרעאלי "השכן המסוכן" נמצאים בהתמודדות יומיומית בלתי פוסקת עם המציאות המטרידה השוכנת מחוץ לעולמם הפנימי ומבקשת לחדור לתוכו ולטלטל אותו ממנוחתו הרגעית. דמויות חבוטות המתמודדות עם עצמן ועם החברה מסביבם. בסיפוריו הקצרצרים של  יזרעאלי, באמצעות מבטם הפנימי של גיבוריו הוא מראה את העליבות  שבקיום האנושי.
על כריכת הספר (מקום לא בהכרח אמין להבנת טבעו של ספר) הוא  מכונה "ביקורת חברתית". כמובן שאין הכוונה לספרות מגויסת כמו פובליציסטית. לא תמצאו את גיבוריו נושאים נאומים ארוכים בזכותם של רעיונות כאלה ואחרים. את הביקורת החברתית מעביר הכותב באמצעות הסיפורים עצמם, המצליחים לטלטל ולהטריד. זאת על אף שהם אינם אחידים ברמת העניין שהם עשויים ליצור אצל הקוראים, וביכולת שלהם להעביר תחושה מדויקת או תיאור נוקב של המצב האנושי, וחלקם נראים כעודף התחכמות, או שנינה שאיבדה את ההקשר שלה. בועז יזרעאלי יודע לעשות שימוש מעניין בסטריאוטיפים. העדר העומק של דמויותיו (כמו השכנים ב"סמירמיס" או מאבטחי השב"כ ב"השכן המסוכן" שהזכרתי) מאפשר להם לנוע ולפעול באופן לכאורה צפוי, אך רק לכאורה. הדמויות המנוגדות מגיעות למסלול התנגשות, ולפתרונות מפתיעים, משונים. 
החברה השוכנת בתוך האדם, מנהלת אותו באמצעות מה שמכנים הסוציולוגים "פיקוח חברתי". גיבוריו של יזרעאלי מנסים להתמודד עם הפיקוח החברתי, במידה מועטה של הצלחה. כך למשל, בסיפור הפותח "מיטה מתקפלת" מנסה המספר לצמצם את קיומו החברתי, להפוך לנקודה אחת מרוכזת. זאת הוא עוסק על ידי היפרדות מכל חפציו, ובריחה מכל הקשר חברתי.  המונולוג המובא מפיו נשמע משכנע בהגיונו הפנימי.

נטישת החדר היתה שלב סופי בתהליך. אם לא סופי, לפחות חשוב. בעבר, לפני שהתחוללה בי התמורה, היתה לי משכורת וגרתי בדירה רגילה של כמה חדרים שחשבתי שצריך. בימים ההם עבדתי ולא ידעתי מהחיים שלי (קל לי לשכנע את עצמי שהצלחתי לשכוח במה בדיוק עבדתי). אחר כך, קצת אחרי שזה התחיל, כלומר השינוי, הצטמצמתי לדירת חדר וחצי, עד שגם היא נעשתה גדולה מדי בשבילי. בדירה הזאת כבר הפסקתי לקרוא דואר שנשלח אלי. כלומר, הוצאתי את הדואר מהתיבה כל יומיים-שלושה והנחתי אותו על השולחן בבית, אבל התחלתי להאמין שאני לא חייב לפתוח את המכתבים. נאמר שזה התחיל בתור אמונה (אפשר לקרוא לזה ככה), שהפכה מקץ שבועות מעטים להימנעות בלתי נשלטת. היו שם כמובן גם מכתבי התראה דחופים עקב אי-תשלום,שהלכו והתרבו, והיה לי ברור שאין טעם להגיב עליהם " (מתוך הסיפור  "מיטה מתקפלת" עמ' 8 )

גיבורו של הסיפור הולך ומדרדר, לכאורה, או שמא, להפך – מתעלה, וכפי שהוא רואה את עצמו, הולך ומשתחרר מכבליו ומגיע אל האנושיות המזוקקת, המרוכזת בעצמה, כשכל מה שבאמת מטריד אותה הוא הכאב הקל בשן. אלא שהחברה והפיקוח שהיא מפעילה אינם סטטיים. החברה היא ישות אמורפית שמגיעה אליו בדרכים שונות ומבקשת למשמע אותו, אם זאת באמצעות זונה ידידותית וסטריאוטיפית או דרך נציגי החוק המסודרים, המבקשים להשיב כל דבר למקומו הנכון.
 
מוסדות החברה אינם רק ישויות שלטוניות קשוחות ומאורגנות. ישנם גם מוסדות אחרים, לפעמים הם מתערבבים, כמו בסיפור "במישור הקר והצחיח של הצלילות הכרונית" בו מוצא את עצמו הגיבור, מכור לסמים המבקש להיות "נקי", בעימות כוחני מפורש עם נציגי המשטרה, אך גם בעימות אחר, מעודן יותר אך ברור ביחסי הכח שבו, עם נופשים מארץ אחרת שעולמו מזעזע את שלוותם הבורגנית. החברה היא כוחנית, מספר לנו יזרעאלי בסיפור "מיקו והעורך דין" על חברת תלמידי בית הספר ומוריו, המבקשת להגדיר לילד סורר מה מקומו הראוי בסדר העולם.
החברה, כך יאמרו הסוציולוגים, שוכנת בתוך האדם גם כשהוא לבדו, עם עצמו. ה"עצמי" היא תאמר אינו אלא השתקפות של החברה באדם. לכן, אומר ההסבר הנפוץ, אנשים לא יסתובבו בתיהם עירומים, ורבים ישמרו על נימוסי שלחן גם באין איש איתם. יזרעאלי מיטיב לתאר זאת בכמה סיפורים. "הכפית" מתארת התמודדות של אדם עם הדרישות הבלתי פוסקות לצרכנות נבונה ומתחשבת בחברה, בסביבה. הוא אינו יכול להשלים עם הנעליים שלו, שאמנם נאות ונוחות הן, אך –

אני מסתכל בהן וחושב: ילדים מלזים עבדו עליהן בשביל פרוטות, מכלים את ילדותם במפעלים אפלים ולחים. או אולי אסירים סינים הם שייצרו אותן, תמורת הזכות לאוכל במסגרת חינוכם מחדש, או לפני שהוצאו להורג". (עמ' 114). הדובר מרגיש בתוכו את כל הדרישות הללו שאינו יכול לעמוד בהן ו"ברגעים כאלה, והם הולכים ומתרבים, הנעליים שלי מגלמות את צער העולם. הוא נח על כתפי, אחרי שכל כך הרבה כתפיים אחרות התנערו ממנו."

 
יש גם התנגדות, שלרוב נכשלת, אך לעתים יש בה כוח. הפתרונות שונים, רובם לא צולחים.
ב"סמירמיס" השכן השקט שמבקש לעצמו מנוחה ונסחף לתוך אלימות, מוצא את הפתרון באורח טראגי המכניס את האלימות החיצונית לתוך ביתו. ויש גם התמודדויות המתוארת כאן על דרך האבסורד. או אותו אחד המקים לעצמו צבא פרטי, מצויד היטב, למטרה עלומה, המבקשת בסופו של דבר ליצור שלווה פנימית כי

מי שמבסוט מהחיים, אין לו מה להקים צבא פרטי. לי היו דברים שהפריעו וצרמו, וזה לא המקום לפרט, ולא מצאתי דרך אחרת לנסות לתקנם אלא באמצעות כוח צבאי משלי… טבעי שיצוץ אצל אדם הרהור חתרני מעין זה. יש מי שיפטור אותו כשיגיון חולף, ויש מי שיפתח ויטפח אותו. אצלי הוא התפתח כמו פריחה וגם גירד כהוגן. בשלב כלשהו התייעצתי עם חברים, אנשים מהיישוב, והם אמרו: רגע אחד, חביבי, לא לוקחים את החוק לידיים, עד כאן. אנחנו דמוקרטיה! הרי אי אפשר שכל אחד שמשהו לא מוצא חן בעיניו ישבור את הכלים. היה לי אז מספיק להט כדי להתעלם מהעצות האלה. ואני לא מצטער על כך".

במרכזו של סיפור ושמו "כאוס" , שלטעמי מתמצת את הווית הספר,  עומד גיבור  שפניו אינן מסוגלות להביע רגשות כשמחה או עצב, והוא נתון למין קפאון של חוסר הבעה. מצד שני הוא אינו יכול  לקרוא תווי פנים של אחרים, דקויות ומורכבויות חולפות על פניו בלי שיבינם. הוא אינו מסוגל להבחין  מתי הם כועסים ומתי שמחים. מה נאמר ברצינות ומה אינה אלא הלצה ידידותית.
בבסיס  כל מה שלפנינו, אומר לנו יזרעאלי, נמצא ניכור גדול. יזרעאלי מציג לנו חברה מנוכרת, אטומיסטית נעדרת קשרים, אוסף של יחידים בודדים  הנידונים כל אחד לגורלו האומלל.
כמו  בני המשפחה בסיפור "סדר פסח" שמתקשים ביצירת תקשורת עם זולתם ויש להם נטיה כרונית לשתקנות. גישה כזו עלולה לשבש את סדר פסח, הלא הוא מועד ההתכנסות המשפחתית החמימה, המחבקת ותומכת. הדרך שלהם לפתור את הבעיה היא לשנות מעט את הטקס, במקום ארבע כוסות מסורתיות, הם רוכנים על ארבע שורות של קוקאין, המאפשר להם לפתוח סגור ליבם ולהפוך, ולו לרגע למשפחה נורמלית, כמו כולם.
 

מתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"