Hit The Road Cat

 

 

כשהייתי צעיר חשבתי שאהיה פיזיקאי. בגלל אסימוב, והסיפור שלו "בני הפיזיקאי". בתיכון לא למדתי במגמה הפיזיקאלית. כלומר לא למדתי באופן כללי, בין השאר לא למדתי שם. אבל עדיין הפיזיקה נתפסה בעיני, יחד עם הפילוסופיה, כתמצית המזוקקת של החכמה האנושית. עיסוק בהם נדמה בעיני כשתייה מבאר מי הדעת הצוננים – הרחק מהאמונות התפלות והעיסוקים הטפלים. אחרי הצבא, כשהחלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו עם עצמי, רציתי להרחיב את השכלתי. קניתי המון ספרונים של האוניברסיטה המשודרת, ורכשתי מנוי על העיתון "לדעת" של מכון ויצמן. שם למדתי על פיזיקה וביולוגיה ושאר מדעי הטבע. בעזרת קשרים הצלחתי להשיג את כתב העת המדעי-הגותי-תרבותי הנחשב "מחשבות" מבית IBM , שערך צבי ינאי. כתב העת לא נמכר בדוכנים אלא נשלח לאנשים חשובים מספיק.  לא הכל הבנתי, אך הייתי שרוי בהערצה למדעי הטבע.
מצבי ינאי ומכון ויצמן למדתי על שרדינגר והחתול שלו, על נילס בוהר ופשר קופנהגן, וגם למדתי שהאמת נמצאת אי שם. ואם נשאיר את מדעני מכון ויצמן וחבריהם מספיק זמן לבד (ונממן אותם כראי למעמדם כמובן), הם ימצאו את כל התשובות לחידות היקום והבריאה. אלוהים מזמן לא גר במכון ויצמן, כך הבנתי. הוא מת. (גם ניטשה מת מאז, אבל במכון ויצמן לא שמו לב לכך).
 
נזכרתי בכל אלה כשהגיע אלי לסקירה כתב העת החדש "אודיסיאה", פרויקט משותף של תאגיד התרופות "טבע" (41.99 Down0.02 (0.05%) )  והאוניברסיטה העברית.
העיתון ערוך כראוי, מודפס על ניר משובח (לא כרומו, איכות הסביבה, אתם יודעים) וכולל את כל מה שצריך.  עילם גרוס כותב על החיפוש אחר החלקיק האלוהי, ענר שלו כותב על ה"אי אפשר", אשר עידן צופה אל העתיד, והברונית סוזן גרינפילד (שככה יהיה לי טוב, ברונית עם שם של דודה שהיא מדענית מוח) כותבת .  גם שכני ל"רשימות" כתבו שם (גלסנר על ספרו הנורא של ריצ'רד דוקינס, ושביידל סקר כדרכו כתבי עת). החתול של שרדינגר, זה שאי אפשר להתחיל את המסיבה בלעדיו, זכה גם הוא  לאזכור מכובד. בדף האחורי של כתב העת מצאתי פרסומת לשעון רולקס, (בטח מחווה להנהלת "טבע"). באמת הגיע הזמן שאקנה לי אחד כזה.
 
שאיפתו של המגזין " להחזיר את האתוס המדעי־רציונלי למקומו במרכז העשייה התרבותית, החברתית והמוסרית." (מתוך מניפסט הפתיחה)  זועקת מבין דפיו. הנושאים כולם ממוקדי מדעי הטבע, והיומרות בשמים – עילם גרוס, למשל, מדבר על "לברוא" את חלקיק היגס, לא פחות. הסגנון כמו ב"לדעת" של שנות השמונים הוא להסביר לאט ובזהירות, לטובת רפי השכל שלא מבינים את המודלים המתוחכמים שרוקחים להם המדענים, במכון ויצמן.
רציונליות היא ענין חשוב, והאתוס המדעי הוא אבן יסוד, לא רק  בתרבות אלא גם ביכולתנו לשרוד על פני הכוכב האומלל הזה. אבל לא כך עושים  "ניסיון לגשר בין "תרבויות" – בין מדעני הטבע, אנשי הרוח, חוקרי החברה,  אנשי הטכנולוגיה ויוצרי האמנות." (מתוך מניפסט הפתיחה) 
 
אדון אותם לכף זכות מאחר שמדובר בגליון ראשון, והצהרת הכוונות באמת ראויה להערכה.
אך בכל זאת "אודיסיאה" כתוב כאילו לא נגמרה מעולם תקופת הנאורות, לא למדנו מאומה על פוליטיקה ועל ידע, על פצצות אטום וטכנולוגיה הנמכרת לתאגידים המוכרים תרופות במחיר מופקע לגוססים. כאילו  העולם עבר מאפלטון הישר לאוניברסיטה העברית. אין פה נסיון אמיתי לשיח אינטר דיספלינרי, ורצון ליצור קשר בין תפיסות רחוקות, השוכנות שתיהן תחת כנפי אותו מוסד. הגליון הראשון של "אודיסיאה" לא בונה גשר מעל התהום המפרידה בין מדעי החברה והרוח למדעי הטבע.
 
אגב, מאסימוב למדתי בסופו של דבר שהאנשים החכמים באמת לומדים מדעי החברה (בסיפור "מקצוע") , כך שאני יכול להיות רגוע.

2 Comments

  1. פינגבק:yarid2010B | ספר חברה תרבות

התגובות סגורות.