shtey 

מדוע לא יורד גשם של דגים בין דפי הספרות הישראלית, ולמה כה מעטות הג'ירפות המיניאטוריות? מדוע הספרות הנכתבת במדינה עולה על כל דמיון  אינה יכולה להרשות לעצמה לעסוק בדברים שלא יעלו על הדעת? "שתי רגליים עמוק בעננים", ספר מאמרים חדש העוסק במקורותיה העבריים והישראלים של הפנטסיה הישראלית לדורותיה

למה אין פנטסיה בספרות העברית. או למצער, למה אין מספיק פנטסיה בספרות העברית. שאלה זו עומדת בבסיסו של הספר החדש בעל השם הארוך "עם שתי הרגליים עמוק בעננים – על פנטסיה בספרות העברית" שערכו הגר ינאי ודניאלה גורביץ'. לפני שאוכל לדון בשאלה הזו ישנן כמה שאלות מוקדמות. קודם כל, מהי פנטסיה. אחר כך מהו "הרבה" או "קצת" במונחי השאלה. ובכלל מהי ספרות עברית.

בשאלה מהי פנטסיה, עוסק הפרק הראשון שכותרתו "הפנטסיה מהי? הגדרות, קושיות לבטים" במאמר הראשון "פנטסיה מהי?" שכתבה דניאלה גורביץ' היא מנסה לענות. לשיטתה פנטסיה  אינה, כפי שחשבתי,  ספרות פופולארית  על  קוסמים ממושקפים,  דרקונים וחתולים מכונפים. פנטסיה היא "אמצעי פואטי לבחינת גבולות האפשרי מתוך אמונה בסדר תכליתי…..היצירה הפנטסטית מציפה פחדים, סכנות ותושייה בדרגות שונות".  הגדרה עמומה למדי. אם הייתם רואים את תכנית העבודה שלי לשנת 2009 , גם אתם הייתם משוכנעים שהבוס  עוסק  בבחינת גבולות האפשרי, מתמלאים פחדים ומנסים לגלות תושייה בדרגות שונות.   מה שכן, קשה לומר שהוא פואטי. גורביץ' מחלקת את הספרות הפנטסטית ל"תת קטגוריות גנרטיביות"  (שם אפשרי לקבוצה של יצורים שנדבקו  לחללית מבחוץ ומנסים לכרסם את האנטנה היחידה לקשר עם כוכב הבית) הכוללות את "המופלא, את  המדע הבדיוני, את המוזר, את  הריאליזם המאגי, ואת הפנטסטי". טוב, זה נשמע כמו תיאור של הצוות שלי. 

המאמר השלישי בפרק הזה, אותו כתבה גיל הראבן הוא המשובח בכל המאמרים שבספר. פתגם אחד ישן נושן (שהמצאתי בעצמי) אומר – "אל תגיד לא יכול להיות על מה שכבר קרה".  הראבן, הכותבת על "דברים שלא יעלו על הדעת".מציינת ש"לא יעלה על הדעת" משמש ככלי לגינוי מציאות קונקרטית, ובכלל שמצבנו היום הוא מעבר לכל דמיון אנושי בשנים שעברו. היא אומרת שהטענה שהספרות העברית נוטה אל הריאליסטי היא טענה נפוצה, אך  מוסיפה כי גם חומרי מציאות, אמיתיים בתכלית, (כמו אישה חרדית היושבת על מחבל,  רב מלצרים כועס הרוצח את מעסיקו וכל משפחתו, או מישהו שזוכה בפרס נובל כמקדמה על מה שיעשה מתי שהוא בעתיד)  נחשבים כ"לא יעלה על הדעת"  ואינם מוצאים את דרכם אל הספרות מאחר שהם "פנטסטיים" מדי. סיום המאמר לועג, בדרך שנונה ומשעשעת לז'אנר הכתיבה הביקורתית אודות תרבות. כדאי לגזור ולהדביק את הקטע בפתחו של כתב העת "תיאוריה וביקורת".

אחרי הפרק הראשון נטשתי את התקווה להבין מהי פנטסיה, ואסתפק בהגדרה הקודמת שלי שכל מה שהוא לא "לא פנטסיה" הרי שהוא פנטסיה. או במלים אחרות, אני די משוכנע שאם אפגוש ספר פנטסיה הולך מולי ברחובה של עיר, אזהה אותו מיד עוד לפני שיקפוץ וינשוך לי את הרגל. את השאלה מהי ספרות עברית, אשאיר לאריק גלסנר, הוא זה שמחליט.

הפרק השני, נקרא "פנטסיה ביצירה העברית העכשווית: קולנוע, ספרות, תיאטרון"  ואת המאמר הראשון שלו כתב שמואל דובדבני. לו אני דובדבני, הייתי כועס על עורכות הספר, ומקווה שקוראיו לא נטלו את הספר וקראו אותו על פי הסדר. דובדבני כותב בדיוק באותו ז'אנר עליו מלעיגה הראבן . בשלשת העמודים  הראשונים חשבתי שזו פרודיה, אבל לא. דובדבני מתכוון ברצינות. התמה שהוא מציג, היא אם כל הפתרונות לכל הבעיות בספרות הביקורתית. התרבות הישראלית היא יציר מלאכותי, שנולד בחטא מהב"פרויקט הציוני"  שהשליט, מי היה מאמין,  את ה"נאראטיב הקולקטיביסטי" וכמובן שהכיבוש משחית הכל, גם מלפפונים חמוצים. את המאמר הזה אין צורך להציע לעורכי תיאוריה וביקורת שידביקו אצלם. הוא כבר שם, כל גיליון מחדש.

בפרק שלישי "יחסי גומלין חוצי תרבויות : משיחיות, ערפדים, דגים מעופפים." שואל יורם מלצר למה אין אצלנו גשם של דגים. האמת, גם גשם אין לנו מי יודע מה והדגים מצבם לא מזהיר, ובכל זאת, מלצר מסביר על המציאות ועל יחסנו אליה. למעשה, מאמרו של מלצר אומר באופן חלקי, את מה שמרחיבה בו גייל הראבן בפרק הראשון. מאמר מרתק נוסף הוא של יעל סלע-שפירו – "פנטסיה – באנגלית זה נשמע טוב יותר?" העוסק בקושי העצום הניצב בפני המתרגמים המנסים להעביר עולם שלם של שמות ואסוציאציות משפה לשפה, מתרבות לתרבות.

מאמרה של סלע-שפירו, על אף שאינו עוסק בכך, הביא לי תשובה אפשרית,  לשאלה מדוע המקורות היהודיים לא השפיעו על יצירה פנטסטית מקורית. יוצרים שלא קיבלו חינוך דתי פשוט אינם מכירים אותם. בוודאי לא כמו ההכרות שיש למי שקיבל חינוך קפדני עם המיתולוגיה היוונית. וגם מי שקיבל חינוך דתי, לא מכיר את הענף הזה, הנחשב כמשהו שלא צריך, ואולי לא ראוי ללמוד אותו.  קראתי פה ושם נסיונות לכתוב פנטסיה "על רקע יהודי", יש בהם מוצלחים, נכון. אבל יותר מדי פעמים זה נראה מלאכותי. ציטוט של שמות ומושגים בלי להבין ממש מה העולם הרוחני שמאחוריהם, בלי שלקוראים, ויותר מזה לכותבים יש זיכרון תרבותי עמוק בו שוכנות הדמויות ואליו יוצאים ההקשרים. בקיצור – זה נראה מודבק. 

ויש עוד מאמרים בספר הזה, מעניינים ומרתקים. כמו אילנה גומל שכותבת על מדע בדיוני ברוסיה, ומרית בן ישראל במאמרה "פנטסיה ומדע בדיוני ב"ספר הדקדוק הפנימי" לדויד גרוסמן" (השייך לז'אנר– בוא נגלה שיש פנטסיה בכל מקום ונספח לקהלנו גם סופרים נחשבים), ועוד ועוד. אבל גם אחרי שהשלמתי קריאתו של כל הספר, נותרה בי השאלה מדוע יש שאלה. למה שתהיה בישראל ספרות פנטסטית, האם יש חברות אחרות הדומות לה או שונות ממנה שבהן יש יותר או פחות? האם הספרות הפנטסטית המתורגמת אינה מספיקה?

 

בינתיים, אקח לעצמי מנה של פנטסיה כפולה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=splHGgNbaOo&w=425&h=355]

 

 

עם שתי הרגליים עמוק בעננים – על פנטסיה בספרות העברית, עורכות: הגר ינאי ודניאלה גורביץ', הוצאת גרף, 2009, תש"ע, 325 עמ'