הוא עוד ישוב, ובגדול

פרולוג

זה יהיה הקאמבק הגדול בהיסטוריה מאז יולי שעבר. למעשה, מהקיץ לא רכבתי כמו שצריך, ומאז סוכות, שעות הרכיבה שלי הלכו והצטמצמו עד שירדו לאפס. הלחץ בעבודה, יחד עם בעיות בריאות כאלה ואחרות, גרמו לכך. תירוצים, זה נכון. הכול תירוצים. כך או כך, האופנים ישבו מבוישים בקצה חדר העבודה והביטו בי, בעוד העוגיות הביטו בי מהצד השני בפרצוף מתעניין.

לא טוב המצב. החלדתי כבזנט בגשם, יום רודף יום ותעזבני שבוע, אעזבך חודשיים.

אז קמתי והתנערתי, ואמרתי לעצמי – יששכר – עד כאן.  נכון, אני לא שועל כמו יאן השור, ולא מצייר ורץ ורוכב מהר כמו מיכל המוכשרת, אבל אם הם יכולים, יש סיכוי שגם אני יכול. אני אנסה לחזור לפחות לכושר ה- איך לומר, מסוים, שהיה לי. לא בטוח שבחצי הראשון של שנת 2010 אני אגמור לפחות 2010 קילומטר, אבל אני אחזור ובגדול. כלומר אחזור ואהיה יותר קטן.

עוד תראו.

ועוד הקדמונת

לפני שלשה חודשים  קניתי לעצמי אופני גשם. לא שהאופניים מצוידים במטריה, או במעיל גשם צהוב, הם פשוט יותר מתאימים לגשם. אלה אופניים עם בלמי דיסק, שאמורים לעצור יותר מהר וגם מזכירים לי אופנוע שאין לי, וצמיגים עם אחיזת כביש. (כי לאופני כביש, תמוה ככל שיהיה, אין כמעט אחיזת כביש). בעונה הזו האופניים זולים, כמו מזגנים בחורף, ושמיכות פוך בקיץ, ולכן השגתי אותם בהנחה, והתכוננתי לחורף. האמת שקצת התלבטתי, כי בשנה שעברה לא היה מי יודע מה גשם, וכך גם בשנה שלפני שעברה. אבל השנה – כך החלטתי – חורף יהיה.

רכבתי עליהם קצת. ממש קצת, והנחתי אותם בצד.

24.01.10

קמתי והתנערתי ואמרתי לעצמי – עד כאן. עד מתי רשעים יעלוזו, ואופניים יבושו. קמתי ועשיתי מעשה, למרות הקור והחושך  החלטתי לצאת, התלבשתי  היטב כי היה קר נורא. יצאתי החוצה. רכיבה קצרה. אני עוד זוכר איך רוכבים. דבר כזה לא שוכחים, זה כמו רכיבה על אופניים. הכביש היה רטוב קלות, לקחתי את אופני הגשם. נסעתי לפה ולשם, להכא ולהתם. בנחת ובמתינות. רכבתי ארבעה עשר קילומטרים במשך שעה.  בקצב מתון כצב עייף בשעת לילה מוקדמת, אבל התחלתי. מנסה לא להגדיר לעצמי תכניות מרחיקות לכת יותר מאשר לרכוב שלש פעמים בשבוע, כל פעם לפחות שעה במשך החודש הקרוב. ואחר כך נראה.

 

27.01.10

אתמול הלכתי לקנות נעליים שחורות ויצוגיות לעבודה, ובלי שהרגשתי בערמומיות קפצו לי לתוך הסל כמה בגדי אופניים -  שתי חולצות , וזוג מכנסיים תואם שמצאו חן בעיני. (אני כמובן לא כותב שהם היו "יפים". בגדים של אופניים יכולים להיות מעניינים, נחמדים, מה שתרצו, אבל תמיד אראה בהם מגוחך כמו כל חברי הרוכבים).  לחולצה היו שרוולים ארוכים עם ריצ'רצ'ים שאפשר להוריד ולהישאר עם שרוולים קצרים. ( כמו החצאית  של מנחת האירוויזיון מפעם). הבקר לבשתי אותם ויצאתי לרגע לאוטו להביא משהו. מסתבר שבקור הזה הידיים שלי ינשרו הרבה לפני שאצטרך להוריד את השרוולים. אבל מילא, הרעיון חביב, ואולי מתי שהוא יהיה חם.

הבקר אור בקושי. קר אימים. יצאתי לדרך. שולי הדרך מלאים בג'יפה מקומית, שמן ודבש ושאריות זכוכיות. טוב שלקחתי את אופני הגשם, עם הצמיגים הגדולים. שלמרות יש להם התנגדות לגלגול, הם קשוחים יותר מצמיגי הפרפר. החמרתי קצת עם עצמי, לא יותר מדי. חי קילומטרים, קצת יותר משעה. קצת יותר מהר, קצת עליות. הכושר שלי ירוד למדי. האקסל בו אני רושם את הרכיבות נעץ בי מבט נוזף. טוב שנזכרת בי, הוא אמר, תראה מה נהיה ממך.

 

28.01.10

היום עלי לרכוב עשרים וחמשה קילומטר. ככה החלטתי.  קמתי מאוחר, וירד גשם נוראי, שלא לדבר על ברד, וההחלטות נמסו. גם כן קאמבק, אתם אומרים לעצמכם בחוסר אמון. לא רציני הבחור.

 

08.02.10

עבר שבוע. כל השבוע ירד גשם, ואפילו קצת שלג. הקאמבק חוזר לאחור. ממחר – אני ארכב כל יום. חוץ משבת. ואם יהיה גשם נוראי מדי, אעלה על הטריינר. ככה החלטתי אתמול בלילה. (כי היום הוא המחר של האתמול, כזכור). ואכן, קמתי תלבשתי והתישבתי ליד המחשב. ואז עברה עוד רבע שעה, ועוד קצת ובסוף יצאתי. רכבתי כמו ישיש חולה בחורף איסלנדי. שעה וחצי בקצב צב, תוך כדי רחמים עצמיים נוראיים וקור הולם.

חזרתי הביתה, המחשב של האופניים אמר לי שעליתי מרמת פעילות 0 , לרמת פעילות 1. (שזה מ-"פגר" ל"בטטת כורסה"). האח והידד לנו. אבל – המלחמה לא תהיה קלה. קרה, כן. קלה לא.

 

11.02 יותם הקסם

בזמן שאני עסוק בלא לעשות כלום, יותם, האיש שעולה ויורד את הר ונטו יותר מהר מוינטו יד הנפץ, מטפס את נס הרים שמונה פעמים רק כי מישהו הציע, נפל ושבר את עצם הבריח. לא נפגשנו מעולם, ואם נצא לרכיבה ביחד יש להניח שהקטע המשותף ימשך 5 שניות, אבל תיאוריו שובים את לבי. רפואה שלמה יותם. 

 

15.02.10

טוב, החלטות לחוד ומעשים לחוד. הרכיבה בשבוע שעבר  היתה לי קשה יותר מששיערתי, והרגשתי בה יומיים שלשה אחר כך. אני חשד שמשהו נעול בגלגל האחורי כי הוא מרעיד כולו וגם את הקראנק בעליות ובהילוך הנמוך. (זה עם הגלגש הקטן). הבקר יצאתי למסע הרגעה. עם אופני הכביש, לכבוד גל הקור שתקף את אירופה והשאיר לנו חום. מסקנות – אופני כביש הם הדבר האמיתי. מסקנה 2 – הכסא שלהם אכזרי. ומשום מה חזרה לי ההרדמות ברגל שמאל. מה שאומר שאלו האופנים ולא הרגל. (או שזה עניין של הרגל?). אני חושב להחליף לפדלים שטוחים ונעליים של שטיחונים. אבל צוק העתים מעכב. אמנם, בהולנד מוציאים מיליארד אירו בשנה על אופניים, אבל אני לא יכול לעמוד בסטנדרטים האלו. נראה. קודם כל תחזור לרכוב, אני אומר לעצמי בהגיענו, אחר כך נדבר. אבל יש צד חיובי – המחשב של האופניים אמר לי שעליתי מרמת פעילות 1 , לרמת פעילות 2. (שזה מ "בטטת כורסה" ל "אחד שעוד זוכר איך נראים האופניים שלו גם בשעת רכיבה").

(בתמונה – הולנדי על אופניים, מתוך הבלוג "משפחה ישראלית נחתה בהולנד")

 

Happy End

אין. מה קרה לכם. מחר יום חדש.