רשימות לפסח

ערב פסח שחל להיות ביום שני. שום דבר מיוחד לכאורה, פסח יש כל שנה. כל שנה יוצאות הגדות חדשות, כמו שאומרת הבדיחה הנושנה – הרשע של שנה שעברה הוא הבן החכם של השנה. מזג האוויר שבחוץ מתעתע. נראה כמו חנוכה, לכל היותר ט"ו בשבט או עדליאדע של פורים. בחוץ שקט מאד. אין שכנים חובטים במזרונים, ושואבי האבק כבר נדם קולם.

פסח נטען בהרבה מאד משמעויות. בעיתונים אוהבים לדבר על קניות, ועל אוכל. קרוב לחג יש כמובן את הטורים השנואים עלי בנושא העצירות. משולבים בעצות דיאטה. יש את הבכיינים שעצוב להם לראות את המשפחה שלהם לשעתיים שלש במקום אחד. הם ממליצים לכולנו לנסוע לחו"ל או לעצור בצפון במסעדה קסומה ולאכול שרימפס פריכים בפיתה ערבית רכה אצל אבו אחמד. פה ושם יש כאלה שמגדפים את פסח בגלל הדיכוי והכיבוש, בגלל חוק החמץ, או סתם בגלל שהם נהנים לגדף ולחרף את כל מי שהם פוגשים.

צריך לשאול את מתי אם הוא עדיין אוהב לקרוא את הקטע על "פרעה כלב אבן כלב", כמו אז אצל סבא שלמה ז"ל. 

תמיד אהבתי הגדות של פסח. עם השנים הצטברו כמה עשרות, והאוסף גדל כשקיבלתי הרבה הגדות שהיו של סבא אביגדור ז"ל. פעם הייתי אוהב לקרוא בהגדות עתיקות. (לא ממש – מהדורות פקסימיליה) ולהתענג על מראה כתמי היין והאצבעות שלפני שלש מאות שנה. אחר כך, למשך כמה שנים היתה חביבה עלי ההגדה הקטנה מצפת. בשנים האחרונות אני נוטל לידי הגדה אחת, שאנחנו מכנים אותה (בחיבה!) "ההגדה של הרפורמים". ההגדה הזו יצאה בסדרת "יהדות כאן ועכשיו", והיא מבוארת וערוכה על ידי צוות המדרשה ב"אורנים". ההגדה כוללת את כל הטקסט המסורתי, ומוסיפה עליו פיוטים ושירים והצעות לפעילויות ומחשבות. היא מצאה חן בעיני במיוחד בגלל שהיא מסבירה, דבר דבור על אופניו, מה בדיוק כתוב בהגדה. איך מתחברים הקטעים זה לזה, מה מקורם, ומחלצת אותה משכבות הפרשנות המתייחסות לקטעים קצרים ומנותקים מהקשר,ומתלי התלים של הפרשנויות האלגוריות.

===

כתבתי פה ושם, אולי יותר מדי לטעמם של קוראים "רגילים" על סוגיות המעבר מ"רשימות" לבלוגים העצמאיים, או האחרים. נשמע עניין טריוויאלי ולא ממש חשוב לעסוק בו, אבל בכל זאת אני מוכרח להודות, כשהתקנתי את העיצוב של "רשימות" על הבלוג הזה, החוויה הייתה משונה למדי. מין איחוד בין שני עולמות, שתי קבוצות של קוראים, התכוונויות שונות. קוראיו הקבועים של הבלוג ב"רשימות" הם רובם אנשים שאני לא מכיר מהחיים שמחוץ לאינטרנט. אחד מהם אפילו גר בדרום קוריאה. (אם תשאלו את הבת שלי, יש לו בדיחות מצוינות). הקוראים הקבועים שהתקבצו אל הבלוג השני הם בעיקר אנשים שאני מכיר, (יש לזה גם חסרונות, כידוע)  וקצת כאלה שמגיעים לחפש אופניים. (יש  שעוד מחפשים סיכומים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מהתקופה שהאתר שלי היה "האתר האנתרופולוגי" אבל אלה אורחים לרגע, נוטלים מה שרוצים והולכים להם). נכון, בשנה האחרונה היה איחוד בפועל כמעט מלא של כל התכנים בין הבלוגים, אבל בכל זאת, הרגע של הלחיצה על הכפתור שחיבר אותם יחד, היה משונה קצת.  מה תהיה דמותו החדשה של הבלוג, האם כל קוראי ב"רשימות" ימשיכו איתי, האם יבואו רבים חדשים, אני לא יודע. באופן כללי, יכולתי לחזות את העתיד נמוכה למדי. אני מעריך שבעתיד אתרגל לזה.

אני לא יודע איך זה אצל כותבים אחרים כשאני כותב בכל מיני במות, יש לי אוכלוסיה של קוראים מדומיינים. כשהיה לי טור בעיתון "הצופה" היומי, דמיינתי לי תמיד את יחזקאל עם השפם והכיפה הסרוגה הגדולה, שיושב עם הכוס תה הקלושה בקיבוץ סעד, וקורא את הטור שלי בדרכו לחליבה. אשתו צילה, לוקחת אחריו את העיתון, וגוזרת את הטור כדי לתת אותו לבת דודה שגרה בעיר. פרומה מקרית מוצקין, אומרת לבעלה – תראה, הבן של דוד איך הוא כותב. גדל יפה הילד. לא שאני בהכרח פונה אליהם, או מושפע מדעתם. אבל כבר קיבלתי פעם נזיפה מידידה טובה כשכתבתי ב"רשימות" – ביקורת על התבטאויות בפורום "כיפה", למה אני משמיץ אצל השמאלנים, וזה לא חכמה.  

===

לידתו של הבלוג הזה, והכתיבה האישית – בלוגרית שלי בכלל, הייתה בקטעים קצרים שהייתי שולח במייל הפנימי בעבודה, לרשימת תפוצה נבחרת של קוראים. אתמול הזמנתי להצטרף לרשימת המנויים של "ספר חברה תרבות" ידידה ותיקה שהייתה הגרעין סביבו צמחה ה"רשימה הנבחרת".

בגרותו והתפתחותו של הבלוג, היא בזכות ידידה ותיקה אחרת, שהכרתי אחר כך, שאמנם לא אוהבת בלוגים, אך נתנה לי במה ועידוד לכתוב ולצמוח, עם ביקורת כשצריך.

===

זמן שריפת חמץ תכף מגיע. בשנים שעברו הייתי הולך עם הילדים והיינו מארגנים מדורה ושורפים בשמחה רבה. עכשיו כשהם גדלו, אני מחפש לי מדורה של הורים לילדים שלא גדלו עדיין ושורף שם. חשבתי על דרכים אחרות להתמודד, אבל הים רחוק, ולפורר ולזרות לרוח זה קצת דרמטי מדי בגילי.

חג שמח