אהבה של אמא

יש כאלה שלא אוהבים ספרים שבהם קורים דברים לא טובים לילדים. אני למשל, כשהייתי בגן רבקה, והגננת היתה מספרת על זהבה ושלשת הדובים, הייתי יוצא לחצר ותופס מרחק בטחון עד לסוף הסיפור.  ואם לספר שלפניך קוראים  "אתה הילד שלי",   על עטיפתו תמונה של ילד בלונדיני חייכן.  מאחור כתוב שזה ספר מתח. ואת יודעת שמשהו לא טוב הולך לקרות לילד הזה. האם תקראי את הספר?

"אתה הילד שלי" ספרה של ליסה סקוטוליין שיצא לאור ב 2009 תורגם לאחרונה לעברית, ויצא לאור בהוצאת "עברית".אני שמתי נפשי בכפי וקראתי. ארגיע אתכם שלא מדובר בקייט אטקינסון שיש לה חיבה משונה לילדות מתות במיתות משונות.  "אתה הילד שלי" מביא את סיפורה (המותח) של אלן גליסון, עיתונאית מפילדלפיה, שאימצה את ויל, ילד חולה שננטש בבית החולים. ערב אחד, היא מגלה לחרדתה, שויל שלה הקטן, דומה דמיון מטריד לילד שנחטף שנתיים קודם לכן.  מצפונה של אלן גליסון אינו מניח לה, והיא יוצאת למסע אל האמת.. "אתה הילד שלי"  הוא מותחן רהוט, רב מכר במולדתו. הפרקים קצרים וקצביים והגיבורה טובת הלב מסתבכת כמקובל בז'אנר, בצרות לרוב, קצת אלימות, ופה ושם רומנטיקה. ברגע שאת מצליחה להשעות את חוסר האמון ולשקוע בספר, הוא משכנע. (טוב, כמעט משכנע). שלא כמו בספרי מתח "קלאסיים", אין כאן בלשים מסוקסים, או חוקרות משטרה עייפות, והדמות הראשית היא אמא יחידנית, (לא, לא "אמא חד הורית" כמו שאומר הביטוי התמוה)  עיתונאית שחרדה מפיטורים בעידן של אינטרנט  ומתאהבת בסתר בבוס השרמנטי בימים של חוקים נגד הטרדה מינית במקום עבודה. גיבורת הסיפור היא אשה רגילה, עם חיים רגילים שקמה בבקר ואין לה כח להיות נחמדה יותר מדי. נכון, אין חשש שתחליפו בין סקוטליין לפוקנר, והספר הזה הוא בסופו של דבר תערובת של "ספר בנות" יחד  עם "בלש", אבל אני מצאתי אותו כחידוש מרענן בשדות המתח.  נאמן לדרכי לא לגלות פרטי עלילה משמעותיים עד לסוף הסיפור וקצת אחריו (על גב הספר, אגב, ישנם יותר מדי תיאורים על מהלך העלילה. אני מפציר בכם לעמוד בפיתוי ולא לקרוא מה שכתוב שם) לא אמשיך לדון בה , ואומר רק כי זהו ספר מומלץ בהחלט לחובבי הז'אנר. 

ובכל זאת, יש כאן יותר. ליסה סקוטליין, בתוך הסיפור מדברת הרבה על מהותה של האמהות. מה טיבו של הקשר שבין אמא לבנה.בתוך מחשבותיה של אלן גליסון, היא משלבת את הנורמות החברתיות המוסכמות הנחשבות לטבעיות, אמא תמיד תעדיף את טובתם של ילדיה על פני טובתה האישית. אמהות אינה אלא הקרבה אלטרואיסטית אינסופית. אמא יודעת מה טוב לבן שלה. הלא כן?

אבל, לא הכל פשוט כל כך. ליסה סקוטליין, בתוך ההטפה המוסרנית כביכול, מתעתעת בנו. אני מזכיר לכן שאלן גליסון, הגיבורה אינה אמא ביולוגית. היא אימצה ילד שננטש בבית חולים. היא לא אמא "אמיתית:", הקשורה ב"קשר דם" עם הבן שלה, "פרי רחמה". האם אמהות היא משהו נרכש? מה טיבו של קשר טבעי שנוצר כאשר עורך הדין מטעם הממשלה חותם על מסמכי האימוץ? מה קורה לקשר הזה כשמוטל ספק בתוקפו של האימוץ?  ומה תעשה אמא המגדלת את ילדה, כשאמא אחרת תובעת חזקה עליו. איזו אמהיות תגבר, זו המבקשת לאחוז בילד או למצוא את טובתו.

שלמה המלך ידע דבר או שניים בנושא, וליסה סקוטליין הולכת בעקבותיו בדרך עקלתון ומותירה אותנו בסופו של דבר עם השאלות. תוהים לעצמנו האם אכן אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, כמו שאמרה המשוררת (סמדר שיר, למעשה)  ואם לא, מה נותר לנו לעשות בעניין עגום זה.

אתה הילד שלי, ליסה סקוטליין, מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית, 2010, 328 עמודים