הבלוגרית ואן דר גראף אחותך כותבת על חופש הביטוי בבלוג שלה. ואני מתכוון לחופש הביטוי של אחרים בתוך הבלוג שלה, בחלק המוקצה לציבור. תגובות, או טוקבקים כפי שנהוג לכנות אותם.
היא טוענת, שלא כל אחד יכול להגיד כל דבר אצלה, ואין בכך משום מניעת חופש הביטוי. היא צודקת כמובן. בזמן האחרון נותנים יותר מדי כבוד לטוקבקים, והם הפכו מזמן לפח זבל שבו כל אחד יכול לצרוח דבר הבל גזעני או אנטישמי או סתם אלים.
במיוחד כשמדובר בבלוגים. כמה פעמים ראיתי אפילו כאן ב"רשימות" בלוגרים שבגלל דברי נאצה רצו לסגור את הבלוג. אז אין חובה לפרסם כל תגובה, ואפשר למחוק. זה מה שאני עושה, כמפורט בקוד האתי שלי (תודה אסא).
ומכאן נאמר – אחותנו ואן דר גראף, את היי לאלפי רבבה. ולאות הוקרה והזדהות, אפרסם גם אני תמונה של ארנב חמוד.
וולטר אמר, כזכור, שהוא מוכן למות על זכותו של הזולת לומר דברים שהוא אינו מסכים איתם (מקווה שדייקתי בעובדות).
הבעייה היא ש"אחד שיודע" + "סמולני" + "יהודי מארץ ישראל" ודומיהם- בטוחים שדברי הנאצה שלהם מאוד חשובים, עובדה שוולטר מוכן למות על זכותם לומר אותם.
באופן דומה כל כתב זוטר המדווח על כדורגלן שיוצא עם דוגמנית טרנדית- בטוח שבכך הוא ממלא את חובתו לחברה בתור "כלב השמירה של הדמוקרטיה"..
ני מאוד מסכימה עם התפיסה. גם אני מרגישה ככה, שבלוג שלי כמו סלון של הבית שלי. ואם אני מגלה שבן אדם מתנהג בצורה לא מקובלת בסביבה שלי, אז אני לא מזמינה אותו יותר.
אני מבטלת את החברות הווירטואלית ומסבירה לבן אדם שהוא לא רצוי פה. אבל, אני מאוד משתדלת לא למחוק תגובות, חוץ מי מקרה אחד, כאשר אחד מחברים התחיל לפרסם בקוונה לשון הרע על חברה השנייה, כדי שכלם ידעו שאסור להתעסק אתה.
בל בבליג שלי זה קצת אחרת. אין צורך להילחם עם תגובות, יותר חשוב לצרף החברה הנכונים, שיהיו אנשים שיודעים להתנהג כמו שמקובל, אבל לא פחות חשוב שלאנשים יהיו דעות שונות. אם כולם יהיו מסכימים עם כולם, אז לא יהיו תגובות ודיונים מרתקים בבלוג.