שמעון גרשון, שחקן כדורגל פעיל, נוטה לעסוק בענינים שמחוץ למגרש. הוא הפיק תקליט יחד עם אשתו , ועכשיו, שמעון גרשון מוציא ספר ילדים "סודות הכדורגל של נועם".
הספר "סודות הכדורגל של נועם" מספר על ילד אחד, נועם שחלומו הגדול הוא להיות שחקן כדורגל. הוא משחק במחלקת הילדים של "הפועל תל אביב", יש לו כשרון, ויש לו חלום אבל הוא לא יודע איך לחבר ביניהם ולהפוך את החלום למציאות. אל תוך המציאות המאכזבת מגיע איש מסתורין, שלוקח אותו למסע פנטסטי בו הוא פוגש שלשה גיבורי כדורגל מיתולוגיים – בובי צ'רלטון, פלה, ודייגו ארמנדו מאראדונה. בזכות ההשראה שהוא מקבל מהם, הוא מוצא את דרכו בעולם הכדורגל.
הספר נחמד ואף נעים. לא יצירת מופת שתשפיע על הספרות, וגם לא על מדיניות הכדורגל, אבל אין מה לומר זהו ספר ילדים ראוי. אם חשבתם שמדובר באיזה זוועתון שכתב שחקן כדורגל ה נשוי לדוגמנית לשעבר ומחפש להרויח עוד כמה לירות, טעיתם. עם עלילה ומתח, ודמיון, אהבה ילדותית וחיבה לחבר,מאחר שבספר ילדים מדובר, הסוף טוב ואופטימי. גרשון מתאר את הקונפליקטים המלווים ילד בגיל בית הספר היסודי.תקופה בה שיתופך במשחק הכדורגל עם כולם, או הגול שהבקעת או לא הבקעת בהפסקה, שלא לדבר על חיוכה של הילדה שאתה אוהב בסתר, כולם עניינים קיומיים.
אי אפשר להתעלם מהסיפור שמאחורי הספר. לטובת אלה שכדורגל אינו בראש מעיניהם אזכיר את תקציר הפרקים הקודמים. שמעון גרשון גדל ב"הפועל תל אביב" הקבוצה האדומה. הפועל תל אביב היתה מאז ומעולם הקבוצה השנואה ביותר בטדי. (בני סכנין עוד לא שיחקו, והפועל ירושלים כבר לא היו תחרות של ממש). ומבין שחקני הפועל, השנוא מכולם היה שמעון גרשון. אני לא יודע מה רע מצאו האוהדים דווקא בשמעון גרשון, אבל שמו נישא מהיציע המזרחי אל המערבי, יחד עם הערות בלתי מכובדות בעליל על אמו. אולי בגלל מקומו החשוב ב"הפועל" אולי סתם. יקיר האוהדים היה יוסי אבוקסיס שנתן את הלב והנשמה וגם שתי אליפויות. מצד שני, גם אוהדי הפועל לא חשים סימפטיה רבה לבית"ר, וכאוהדים מסורים לא טמנו ידם בצלחת וידעו לחרף ולגדף כאחד הריקים באצטדיון המלא. אני זוכר את הקריאות "בבונים". ליריבות הזו היסטוריה ארוכה, ממשה סיני שלקח לנו את האליפות, ועד השרוכים בבית שאן שלקחו להם. השנים חלפו, יוסי אבוקסיס עזב את בית"ר ירושלים, עבר להפועל השנואה. בגידה כזו לא נרשמה בירושלים מימי יוספוס פלאוויוס. ב2006 נפל דבר, ושמעון גרשון עבר לבית"ר ירושלים. וכך, אוהדי בית"ר שונאים את אבוקסיס, אוהדי הפועל את שמעון גרשון וכולם מרוצים.
מבחינתי, המעבר של אבוקסיס לתל אביב היה נקודת משבר ביחסי לאהדת כדורגל. אני עדיין שמח כשהקבוצה מנצחת, ועצוב קצת כשהיא מפסידה,(או כשהפועל תל אביב מנצחת) אבל זה לא אותו דבר. מציאות הכדורגל הכאילו מקצועני היום, יצרה את המצב שבו כל שחקן, כמעט, יכול לעבור לכל קבוצה. הכסף הגדול מדבר, ואין גבולות. מה המשמעות לאהדת קבוצה וגיבורי כדורגל אם מחר הם ילחמו באותה התלהבות נגד הקבוצה שנשאה אותם על כפיים?
כך או כך, שמעון גרשון מבקש להראות שאצלו, אולי, זה אחרת. הוא (שלא כמו אבוקסיס) תמיד נתן כבוד לקבוצת נעוריו. הקבוצה בה מתרחש הכל היא הפועל תל אביב, ולא בית"ר ירושלים, או מכבי רעננה. הקבוצה היריבה השנואה היא מכבי תל אביב, לא אחרת. מעשה אמיץ, אין ספק. אני לא יודע מי ירצה לקנות לילד חובב כדורגל את "סודות הכדורגל של נועם" אוהדי בית"ר לא יכניסו הביתה ספר המשבח את הפועל תל אביב. ומצד שני – בהפועל לא ממש אוהבים את שמעון גרשון.
בעט, אלון, בעט.
אני מניחה שזה לא מהז'אנר?
נוסטלגיה עזה.
אני תמיד תוהה, רננה מה נהיה איתה בסופו של דבר.
ואיך הצליח אבנר כרמלי שהוא בו זמנית און שריג, איתן דרור, יגאל גולן, איתן נותב ויצחק אחיטוב – לא לשכוח שבאמת קוראים לו שרגא.