חיים ומוות עתיד ועבר – טור ליום ששי שחל להיות בשבוע הספר

כותרות העיתונים מלאות בספינות. כאלה ששטות וכאלה שלא. אני מעדיף, השבוע לכתוב על אירוע אחר. שבוע הספר. גם בתוך כל המהומה,בעיתון "הארץ" הקדישו לכבודו  גיליון שכתבו סופרים.  מעניין שאת ה"דה מארקר" הם לא כתבו. אולי בגלל שסופרים לא מבינים בכסף, או בגלל ששם העסקים כרגיל – סופרים כסף ולא סופרים את הסופרים. עוד שאלה העולה מהגיליון הם מי נחשבים סופרים. עמוס עוז, כמובן. וא.ב. יהושע, אי אפשר בלעדיו. אבל האם מי שכתב שלשה ספרים לא חשובים על עניין שלא ממש משנה כלום נחשב "סופר"?  האם, כפי שיאמרו אחדים מידידי, יש קשר חשוד בין השתייכויות רעיוניות בסוגיות שנויות במחלוקת בישראל לזכות להקרא "סופר"? איני יודע.

כך או כך – מספר הכותרים היוצאים לאור בישראל עלול לגרום לחלישות הדעת אצל כל מי שמבקש לקרוא ספר, שלא לדבר על לכתוב אחד. וגם מיסחורו של הספר מעורר מחלוקת.  בין מי שהולך ליריד רב הדוכנים ולחנות הספרים בה מוכרים את אבא בשקל, לבין אלה המעדיפים את החנות הקטנה עם המוכרת הממושקפת שקראה את כל הספרים שבעולם. בין אלה לאלה היריד נמשך. אלפי ספרים בדוכנים, הסופרת חותמת על ספריה בדוכן הוצאת הספרים, ילדים מעלעלים ורבי מכר מתרבים. יש קסם בחזרה כל שנה לאותו  מקום על אותו דבר. תשאלו את האנתרופולוגים. או יותר טוב, תקנו ספר אנתרופולוגיה.

הבלוג שלי רובו סקירות ספרים, ואתם מוזמנים לעלעל ולמצוא משהו שתרצו, אבל גם אני, כדרכי, אמשיך עם המנהג. רשימת ספרים לשבוע הספר, מחשבות והמלצות. חילקתי את הסקירה לשני חלקים, למען ירוץ הקורא בהם. חלק א' מתפרסם היום, והשני באמצע השבוע הבא – ולקוראת ינעם.

פתגם באנגלית אומר "אל תשפוט את הספר לפי הכריכה שלו", נראה לי שהוא נאמר על הספר החדש "שאלות עלמוות" שכתב תומס נייגל ותרגם ד"ר רונן ס.צדקה, שיצא בהוצאת מאגנס. הספר הוא השני בסדרת "בדיוק – הפילוסופיה " שעורכת ד"ר מרב רוזנטל מרמורשטיין. קדם לו הספר "מוסר הלכה למעשה" של פיטר סינגר, ולסדרה עוד נכונו עלילות. עיצובי העטיפות בסדרה מבקשים  "למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם" הרעיון נאצל, ומי כמוני יודע כמה חשיבות יש בהגברת המודעות לאתגרים המיותרים שהחברה שמה בפני מוגבלים בתנועה. אלא מה, אני לא משוכנע שזו הדרך הנכונה.  את הספר פותחת הקדמה מעניינת של עורכת הסדרה. היא קוראת לה "איש האמונה ואיש הכפירה" , פותחת בציטוט מפרק א' בספר בראשית. הקדמה שהיא בבחינת דרשה כמעט. ומשם היא משווה בין הגותו של נייגל לזו של הרב סולובייצ'יק, ומספרת לנו שנייגל הוא הוגה "קיפוד" (במונחיו של ישעיהו ברלין, לא של קוקו ) המבקש לפתור בעיות רבות באותה מתודה. "שאלות עלמוות" עוסק, כצפוי בשאלות על מוות וחיים. למה אנחנו מייחסים חשיבות לחיינו. "שאלות עלמוות" שנכתב ב1979 נחשב לספר קלאסי בתחומו, והוא עוסק בשאלות מהותיות. דיון מעמיק בתוכנו של הספר חורג מגבולות הסקירה הקצרה שלי כאן. אוכל לומר רק שהקריאה בו היא מבחינתי מים קרים על נפש עייפה. הפילוסופיה האנליטית, המוצגת בסדרה "בדיוק – הפילוסופיה", מתאפיינת, כמובן, באמירת דברים מדויקים. שרשרת של טענות ברורות המנסות לומר משהו חד משמעי. אנטי תזה ,משמחת לב ונפש מבחינתי, להגות הפוסט מודרנית המתאפיינת בעמימות, סרבול, ערבוב בין הנחות למסקנות ובפעמים רבות כל כך נראה כי עמימות הטקסט היא תוצר של עמימות המחשבה וחוסר היכולת להגיד משהו באמת. עם זאת, אין  לטעות ולראות בו פילוסוף היושב במגדל השן וכותב טקסטים לא רלוונטיים. נייגל אינו נופל בפח הפילוסופי המבקש לטעון שמה שאי אפשר לכתוב עליו טקסט פילוסופי אינו עניין ראוי לענות בו, או עיוור למשמעויות חברתיות של רעיונות פילוסופיים, גם נייגל עצמו לא נמנע מפעילות כזו בימי מלחמת וייטנאם (שהוא מכנה אותה במבוא "מלחמה פושעת שנוהלה באופן פושע". 

תומס נייגל, שאלות עלמוות, מאנגלית: רונן ס.צדקה, ערכה והוסיפה מבוא: מרב רוזנטל-מרמורשטיין, מאגנס, 2010, 268 עמ'

בשאלות על מוות וחיים עוסק גם הספר "ביום שהמוסיקה מתה" שכתב אופיר טושה גפלה. הסיפור, המתרחש בהווה שלנו, פחות או יותר, בארץ דמיונית במערב אירופה. באותה עיר, קרה מקרה משונה. נער אחד, ששכרו שולם על ידי מיליונר תמהוני, הגיע לעיירה, וכתב בתיקי הקרטון במרשם התושבים את יום מותם. כמה שנים אחר כך, ביום הולדת השמונה עשר מגיעה גיבורת הספר, דורה מאטר לשמוע את יום מותה. הבשורה יוצאת הדופן שקיבלה שם משפיעה על חייה. דורה מאטר, כאלי מקביל בזמנו, מנהלת את חייה עם פסקול. לא זה הנשמע בסרט לצופים בלבד, אלא באזניות הצמודות אליה. כל עולמה משוקע במוסיקה, והיא ממיינת אנשים לפי השיר שמתאים להם. דורה נאבקת בחברה הסובבת אותה, מבקשת למצוא מה שנהוג לחשוב שכל אשה צעירה מחפשת. משמעות, חיים, אהבה. למצוא את ייחודה בעולם לא ברור.

מאה העמודים הראשונים היו מרתקים. הרעיון הפילוסופי, ניסוי המחשבה שהפך בסיפור לניסוי אמיתי – איך יהיו חייה של עיר שלמה שבה כולם יודעים את יום מותם, הכיל בתוכו פוטנציאל של ממש. גם השילוב של המוסיקה בתוך הספר, עורר בי הזדהות אמיתית, על אף שאיני מכיר את רוב הלהקות והיצירות שם. (נולדתי קצת מוקדם מדי, מה לעשות). אבל עם ההמשך, הקריאה הפכה לי קשה יותר ויותר. למרבה הצער, הספר ארוך מדי וכורע תחת יומרותיו. טושה גפלה מתקשה להמריא אל מעבר למובן מאליו. העלילה הופכת בנאלית, ומשם מופרכת ותמוהה, חסרת הגיון פנימי. גם כמה אלים שיוצאים מהמכונה להציל את הסיפור, חוזרים אליה מבוישים. סופו של הספר הוא מונולוג ארוך על החיים ועל המוות. מונולוג שערכו כיכולת שיש לסופר לתרום לשדה חרוש זה תובנות שלא שמענו.

ביום שהמוסיקה מתה, אופיר טושה גפלה, הוצאת כתר, 2010,  399 עמ

ספר מד"ב אחר, הוא "מסופוטמיה שתיקת הכוכבים" הוא ספר המקור הראשון שרואה אור בסדרת המד"ב הותיקה של עם עובד. הספר מדלג בין העבר הרחוק לעתיד הרחוק. העבר, מתרחש בממלכת שומר הקדומה. בעתיד, כדור הארץ חרב כמעט במלחמות דת. והאנושות נפוצה על פני הארץ והחלל. בכדור הארץ שלטו כת הגנוסטים, לוחמים עזי נפש ובודדים שביקשו להביא את היקום אל האין המבורך. או במלים אחרות – לפוצץ את כל העולם, סוג של שהידים אינטרגאלאקטיים. קבוצה נוספת, שנמלטה לחלל היא הפיתגוראים. שואפי הרמוניה ושקט המשליטים את ההיגיון על כל הליכותיהם, מתנזרים משעשועי החיים. הקבוצה השלישית היא האתיאיסטים, אנשים שאין להם אלוהים. חלקם קפיטליסטים רודפי ממון ותענוגות, אחרים פילוסופים סוקראטיים. לא אסגיר פרטי עלילה משמעותיים, רק אומר כי משבר מאיים מחייב את כל המעורבים בו לשקול שוב את אמונותיהם ומחשבותיהם, למען עתיד טוב יותר. או אם נדייק, עתיד באופן כללי.

הספר שנכתב על ידי הפסיכולוג ד"ר יהודה ישראלי, יחד עם דור רווה שהוא מנהל תוכן בחברה פרטית. (מישהו אחר מנהל את המבוא והאינדקס, כנראה) , כולו שיר הלל לפסיכולוגיה. הנחת היסוד שלו היא שכולנו אנושיים מתחת לתפקידים ולאמונות ולדעות. לא ההגיון הוא הקובע אלא הרגש. האידיאולוגיה היא תוצר של הבטן, לא של השכל. לדידו של הספר, אם נפצח את מסתרי נפשו של הלוחם עז הנפש, תוך כמה דקות הוא ישכב על הרצפה ויבכה לאמא שנטשה אותו בילדותו. אני לא ממש שותף לתפיסת העולם הזו, אבל צירוף של מדע בדיוני יחד עם נאומים פסיכולוגיסטיים יכול להחשב שילוב מנצח. אני מכיר מישהי שעשויה להנות מזה.

 מסופוטמיה שתיקת הכוכבים, יהודה ישראלי ודור רווה, עם עובד מדע בדיוני, 416 עמ'.

חדר העבודה שלי מלא בספרים. וכשאני אומר מלא, אני מתכוון מלא. ימי כמבקר ספרים הביאו אלי הרבה מאד ספרים (תודה לך ח'), שנוספו אל מה שהיה קודם. אני לא משאיר אצלי ספרים שאני לא אוהב, ומעביר לאחרים שימצאו בהם חפץ. בכל זאת, בין כולם, יש מדף אחד המכונה very important books . ספרים שיש להם יחוד בעיני. אחד מהם הוא ספרו הנפלא אל אלכס אפשטיין "לכחול אין דרום". ספר שכולו סיפורים קצרים, קצרצרים. רא ואת סיפור המד"ב הזה, המספר בדיוק על שאלות של מוות וחיים, עבר ועתיד.

"החללית נסחפה אל החלל הרחוק לפני שנים רבות. השדרים ממנה הולכים ומתמעטים. הקוסמונאוט דורש בשלום אשתו, ומדווח שגם בתנאים של חוסר כבידה, בחלומותיו הוא תמיד מתעורר לצדה בתנוחה אחרת מזו שנרדם בה" ("כל תנוחות השינה", סיפור אחד מתוך הספר)

לכחול אין דרום, אלכס אפשטיין, ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 215 עמ'.

ובכל זאת – שיר לשבת

פוסטים קשורים

שבוע הספר מגיע – האלך לי בין הדוכנים

שבוע הספר העברי 2009

שבוע הספר העברי תשס"ח  2008
שבוע הספר העברי תשס"ז 2007
שבוע הספר העברי תשס"ו 2006
שבוע הספר העברי תשס"ה 2005