גיורא פישר הוא מורה לתנ"ך, רפתן וכותב שירים. לאחרונה התפרסם ספר שיריו הראשון – "אחרי זה". פישר, שנולד ב 1951 , אינו משורר צעיר וכפי שהוא מעיד על עצמו בבלוג שלו
כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה.
"מי המבול" , כמו ה"זה" שבכותרת הספר, מתייחסים לנפילת בנו מרום בפעולת צה"ל בג'נין ב-2002 .
שיריו של פישר אינם נותנים מנוחה לקורא. בלשון מדודה ועדינה הם יורדים חדרי בטן. הוא מתאר את חווית החיפוש, האשליה שאם יביט בכל חייל ברחוב אולי ימצא שם את בנו, וכיצד כחלוף השנים הוא מחפש את בנו בן העשרים וחמש שלעולם לא יהיה. בשני שירים, הניצבים זה לצד זה הוא כותב בשיר הראשון – "מבצע צבאי" על המזפזפים בקדחתנות ובתקווה למצוא שביב מידע, עד שמגיעה אליהם הדפיקה בדלת, הידועה. בשיר שמולו "כל חיילנו שבו בשלום לבסיסם" הוא כאילו מריץ לאחור, מתקן, את התמונות הידועות של החברים המספרים איך הוא היה.
לא כל השירים שבספר הנפלא הזה מתיחסים אל מות הבן, אך כולם , כך לי נראה, צבועים בצבעיו. כמו בשיר בו הוא משיב לשאלה איתה מתמודד כל הורה שכול "האם הוא איתך כל הזמן" בתשובה, לא הוא לא איתי, וזו בדיוק הבעיה. ה"זה" נוכח בכל מקום, בהעדרו ובחסרונו של הבן.
או בשיר הקצר והשלם כל כך:
גיורא פישר, אחרי זה, עם עובד/שירה, 2010, 120 עמ'
===============================================
עדכון מאוחר:
המשוררים האהובים עלי כותבים הרבה על מוות של צעירים במלחמות אבל אני אוהבת דווקא את השירים האחרים שלהם. (יצחק שלו, נתן יונתן)
פינגבק:נעלמים | גיורא פישר אתר הבית
פינגבק:רשימה קצרה של גלעד סרי לוי ב"רשימות" על הספר "אחרי זה" - צירי חיים