שבוע הספר, חתול אנליטי, וגלי צה"ל – טור יום ששי

יום ששי חזר, שבוע הספר לא נגמר. קצת על עלילות השבוע, והרבה על ספרים

גלי צה"ל – כל הזמן, ממזמן ולתמיד

כזכור, נהוג מדור דור שבצבא, לפחות באופן רשמי, מחללים שבת רק לצרכים מבצעיים. לא כך המצב בגלי צה"ל, בו משדרים כבר שנים בשבת בכל הרשתות שירים ופזמונים וחדשות באין מכלים. "הפורום המשפטי למען ארץ-ישראל" הגיש  עתירה לבג"צ, בבקשה להורות לשר הביטחון ולרמטכ"ל לאסור את הפעלת שידורי תחנת גלי צה"ל, גלי צה"ל וגלגל"צ, על ידי חיילים בשירות סדיר בשבתות וחגים. צה"ל, בתגובה, הודיע שהוא ישנה את הפקודות ויהיה מותר, שלא לומר חובה, להפעיל את גלי צה"ל בשבתות.

"הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", טעה פעמיים. ראשית – מתוך דרך מחשבה ידועה של משפטנים, הם סברו שהדרך לפתור בעיות חברתיות עוברת במסדרונות בתי המשפט וההתפלפלויות החוקיות. שנית, הם לא מבינים את עוצמתם של גלי צה"ל, ואת חוסר היכולת של מישהו לפרק את היצור התמוה הזה. גלי צה"ל, שבמדינה דמוקרטית בה יש הפרדת רשויות היתה צריכה להסגר מזמן, חיה קיימת ובועטת. מפיקה אירועי תרבות בפארק הירקון, ומלחששת על פקקים באיילון, וומומנת על ידי פרסומות. נכון, היה צריך לגמור עם זה מזמן, קצת אחרי שפירקו את הפלמ"ח, אבל זה לא קרה. תחנת גלי צה"ל  יכולה לכל יריביה. הרמטכ"ל ניסה, מבקר המדינה העיר, פובליציסטים כתבו ויכתבו, כלום לא יקרה.  וכך, אנחנו רואים כיצד בעת ביצוע פעולה צבאית,  יחידה של צה"ל מותחת ביקורת על שיקול הדעת של הצבא ושל הדרג הפוליטי, לעיני השמש. ואיש אינו שואל מדוע ולמה.

.

עוד תהיה ארס פואטית – אחרונה

בחודשיים האחרונים אני מפרסם פוסט כל יום ששי. לא תמיד, אבל אני משתדל לפרסם גם  ביום שני, שלישי כזה.  אני תוהה מה היום העדיף לקוראים. יום ששי הוא ששי רגוע, והשבוע נגמר. מצד שני אני מפסיד את כל אלה, (לא אתם, כמובן, אחרים) שקוראים בבקר במשרד.  מה דעתכם?

ביקור בשבוע הספר

 אתמול הלכתי עם אשתי אהובתי לשבוע הספר בירושלים. היריד נערך בגן הפעמון. אנחנו הגענו בזמן, רוב המוכרים לא היו שם עדיין. טוב, לזה אני רגיל. אשתי למרות שנולדה וחיה בארץ, עדיין חושבת ששעת הפתיחה היא שעת ההתחלה. גם לחתונות אנחנו מגיעים בזמן שכתוב בהזמנה לתחילת קבלת הפנים, ואנחנו רואים את רב המלצרים מתדרך את מלצריו בפינה אחת, ואת האבא של החתן מסתובב עצבני ומביט בשעון כל דקה בפינה השניה, תמה מי אנחנו בכלל, למה הזוג הזמין כל כך הרבה אנשים ומי ישלם על זה לדעתם, ואיפה יוסי עם המפתחות למען ה'. ואנחנו מסתובבים נבוכים ומחפשים מקום לשים את עצמנו ומפתחים קשרים עם החצוצרנית של הלהקה. בינתיים, עד שיוציאו את ספרי ההוצאות, בחנו בעניין את ספרי יד ושם, את ספרי מכון הקבלה (זה עם הרב שיש לו זקן לבן, ווסט מוזר, ונטייה להרצות באריכות באמצע הלילה בערוץ נידח) ואפילו חשבנו לעשות מנוי על עיתון הארץ, כי לא היה לנו נעים מהמוכר שלא היה לו עם מי לדבר. (וחוץ מזה – ככה נוכל לבטל בהפגנתיות בפעם הבאה שלא נהיה מרוצים ממשהו).

ומה קניתם שם, אתם מסתקרנים. לא הרבה. האמת. ראשית, יש לי הרבה ספרים חדשים בבית. ההוצאות שולחות לי (וזה מקטין לי בצורה משמעותית את ההוצאות). חוץ מזה, שיטת התמחיר עיצבנה אותי. שלש במאה, שניים פלוס אחד, שלשה בסירה אחת. הקונספט הזה  לא נראה לי. אם המחיר הקטלוגי הוא 80 שקל, אתה משלם עוד עשרים, ובתמורה לוקח שני ספרים שבכלל לא רצית. בסוף, כי מוכרחים קנינו בזב"מ שלישיה. אשתי לקחה את "וודקה ולחם" של מירה מגן, (אני עצמי יותר בענין של בירה ופיתה), לבת שלנו קנינו את ספרו של ג'ונתן ספרן פוייר, שהיה שקט הפעם, הנקרא "לאכול בעלי חיים". הספר כפי ששמעתי, יוציא לכם את החשק לאכול בעלי חיים, ואולי אפילו לאכול בכלל. אקרא אותו וספר לכם. כדי להשלים לשלשה הסכמתי לקחת לעצמי  את הספר החשוב  "אני פרויקט מיתוג –  אינדיבידואליות ומשמעות בעידן הגלובלי" שכתב קרלו שטרנגר. הפעם בעצמו ובלי עזרה מאחרים. על הכריכה כתוב "שטרנגר מדגים כיצד התרבות העזרה-העצמית ורוחניות-הפופ אינה מציעה אלא נחמה מדומה להומו גלובליס.". זה מצוין, גם אני בעד תמיכה במאבקם של ההומואים. ונכון, יש בי קצת חשדנות לז'אנר, אבל הוא מבטיח כי "הוא נמנע מעצות אינסטנט בנוסח ספרי העזרה-העצמית". אז ניתן לו צ'אנס. (בקרוב סקירה מורחבת, ללא מורא ולא משוא פנים, שלא לדבר על דעות קדומות חלילה).

משם עברנו לוודא שהספרים של חברותינו וקרובות המשפחה מופיעים במקום הולם על הדוכנים. (כן, הכול בסדר). ורציתי לקנות את ילקוט הכזבים בהוצאת מודן. הספר שלי, עותק מקורי עם הקדשה של סמוך הקטן, התפורר והכלב אכל ממנו מחצית. הספר יצא לפני כשנה בערך, במתכונות אלבומית מפוארת יתר על המידה. המוכרת ביקשה ממני 168 שקלים עבור הספר, כשכמובן מצורפים אליו עוד שני ספרים "מכל המבחר של ההוצאה". אין לי שום דבר נגד ההוצאה כמובן, אבל בדיוק כרגע לא התחשק לי. חשבתי לקחת שלשה עותקים מילקוט הכזבים, ולדפוק את השיטה. אבל ויתרתי. אקנה אותו היום או מחר בחנות ספרים בהנחה.

לסיום לקחתי לי את "בסוד השיח החרדי" שכתב קימי קפלן, ספר שרציתי מזמן לקרוא. למעשה הייתי אומר לכתוב עליו ביקורת לעתון "הצופה", אבל הוא בדיוק נסגר.

(בכתיבת הקטע לא ניזוק אף ספר אמיתי)

רשימת שבוע הספר – חלק ב'

התחלתי ולכן אסיים, הבטחתי ולכן אקיים

"ג'וקונדה"  מאת ניקוס קוקנאצ'יס נכתב ב1975, תורגם לעברית בידי יחיאל קמחי ויצא לאור בהוצאת "פועלים" בשנת 2005. אם תחפשו אותו בדוכנים, תתקשו למצוא מאחר שמדובר בספרון, שמונים ושניים עמודים בסך הכל. הספר הוא סיפור אהבה בין נער לנערה הגרה בשכנותו. הם מכירים כילדים, ומתאהבים עם הפריחה. אהבת נעורים, רויה ארוטיקה חריפה וסערות נפש. ואחריה מגיעה הפרידה.  לכאורה, סיפור בנאלי – "נער אוהב נערה – היא אוהבת אותו והם רבים", והקורא הפוטנציאלי יחכה לרגע האיחוד לאחר שהכל יתברר. אלא מה, הסיפור סיפור אמיתי, שאכן התרחש.  ג'וקונדה היא נערה יהודיה, והוא מתרחש בימי הכיבוש הנאצי בסלוניקי. הפרידה הכפויה היא הגירוש למחנות ההשמדה, דרך שאין ממנה חזרה. פיסת הסיפור הזה, שלא תמצאו אותו יש להניח במדף "ספרי שואה" רגילים, מזקקת לספר קטן את העוצמה שבאובדן אדם יחיד אהוב, בתוך טרגדיה אנושית עצומת הקף. נערה אחת, אהובה אחת, שחיה פעם, ואיננה.

ג'וקונדה, ניקוס קוקנאצ'יס, מיוונית: יחיאל קמחי, הוצאת פועלים, 2005, 82 עמ'

ספרון אחר, גם אותו לא תמצאו בדוכנים, מסיבות אחרות, נכתב מנקודת מבט מענינת, אלטרנטיבית. והוא נכתב די מזמן, במאה התשע עשרה. "חייו והשקפותיו הפילוסופיות של חתול" נכתב על ידי איפוליט טן, ותורגם לאחרונה לעברית בידי ראובן מירן, ויצא לאור בהוצאה המצוינת "נהר ספרים". הספרון הקצרצר הזה, נפלא, חמוץ מתוק,אירוני ומשעשע. ראו כיצד מסכם החתול את תכלית העולם

מאושר הוא מי שאוכל. ומי שמעכל מאושר אף יותר. אבל מי שמנמנם בעודו מעכל הוא המאושר מכול.כל השאר אינו אלא הבל הבלים וקוצר רוחה של הנפש. (עמ' 32)

ומכאן הוא מסיק: "אם העולם הוא אל גדול ומאושר (כפי שחכמינו מספרים לנו), הרי האדמה היא בהכרח בטן אדירת ממדים שעסוקה מאז ומתמיד בעיכול היצורים החיים עליה ובחימום עורה העגול בשמש" 

אני בטוח שבדה-מארקר היו מאמצים את הסיסמה הזו לכותרת העיתון.

חייו והשקפותיו הפילוסופיות של חתול, איפוליט טן, מצרפתית:ראובן מירן, נהר ספרים, 2010, 60 עמ'

את "חרדתו של המלך סלומון" קראתי מזמן. עוד כשחשבו שרומן גארי הוא דוד של המחבר, אחד אמיל אז'אר שעלה כפורח בשמי הספרות הצרפתית. הספר תורגם אז בידי אביטל ענבר, יצא בסדרה הנפלאה של עם עובד, ומצא מקום של כבוד באותו מדף שהזכרתי. לאחרונה, תורגם הספר מחדש בידי ניר רצ'קובסקי ויצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. התרגום הישן עדיין נמכר בהוצאת עם עובד.  סוגית התרגום מחדש של ספרים ותיקים עניין נכבד הוא לענות בו, מאשה גלוזמן ב"הארץ" כתבה עליו, אך לא אעשה זאת כרגע. אומר רק שהיה זה תענוג להזכר ולקרוא מחדש את הספר. ז'אן, ששונא שמכנים אותו "הארנב ז'אנו" הוא נהג מונית עם פרצוף של בריון. אוטודידאקט המחבב מילונים. הוא פוגש בסלומון רובינשטיין, "מלך המכנסיים", יהודי קשיש בשנות השמונים לחייוף שעשה את הונו ממכירת "הלבשה מוכנה" ומנסה לגרום חסד ולעשות את העולם טוב יותר. סלומון מסייע לו בקנית המונית, וש'אן מצטרף אל צוותו של סלומון, המסייע בעזרה טלפונית ותמיכה מעשית בכל מיני אומללים המחפשים את דרכם בניכור העירוני.  "חרדתו של המלך סלומון" הוא ספר נפלא, האהוב עלי מכל יצירותיו של אמיל אז'אר/רומן גארי . סיפור אנושי ומטלטל כל כך. על אהבה וחברות, מלחמת העולם השיניה וטינות ישנות, על הרצון לחיים בעלי משמעות שימשכו לנצח, והפשרות הקטנות המביאות לנחמה.

ז'אן, כשהוא מנסה לנחם גיבורה מזדקנת שיש לה עוד תקווה, אומר לה

"דה גול היה מלך צרפת בגיל שמונים ושתיים, וגברת סימון סיניורה, שהיא כמעט בגילך, שיחקה את התפקיד הראשי באיזה סרט? "כל החיים לפניו". כן, "כל החיים לפניו", בגיל ששים כמעט, וזה זכה באוסקאר מרוב שזה נכון!" (עמ' 122 מהדורת ידיעות ספרים)

אני חושב על רומן גארי המתוסכל, היושב וכותב יצירת מופת נוספת בשם בדוי, אחרי כשלונותיו בשמו האמתי והצלחתו עם "כל החיים לפניו" שהיה לרב מכר ולסרט שזכה באוסקר, אומלל ובודד ומחכה ל"מלך סלומון" שיציל אותו.   

חרדתו של המלך סלומון, אמיל אז'אר, מצרפתית: אביטל ענבר, הוצאת עם עובד, 1979, 229 עמ'

חרדתו של המלך סלומון, אמיל אז'אר, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, ידיעות ספרים, 2010, 302 עמ'

עם הבירה והגרעינים

היום מתחיל גביע העולם בכדורגל, המכונה במקומותינו "מונדיאל". על ספרי כדורגל תוכלו לקרוא (שוב?)  באחת הרשימות הפופולאריות יותר בבלוג שלי "מונדיאל – אופיום להמונים?"  וגם ברשימה "דה יונג חלוץ מרכזי" 

על השלחן – טרם קראתי אך נראים מבטיחים

ספר חדש שהגיע אלי הוא  "1948 – תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה". בהוצאת עם עובד. בני מוריס היסטוריון חדש לשעבר, נודע בספריו מעוררי הפולמוס. יהיה שמח.

 "פרסונה נון גראטה" שכתב יפתח אשכנזי בהוצאת חרגול,  משך את תשומת לבי מסיבות חוץ ספרותיות – על כריכתו כתוב "העובדות לכאורה ברורות: שירה, סטודנטית לאמנות, נרצחת בדירתה בירושלים. החשוד המיידי הוא אראל, האקס שבור הלב של הנרצחת, שטרם הצליח להתגבר על אובדן אהבתה" את שני השמות הללו נושאים קרובי משפחה שלי, בני אותו גיל כמעט. שניהם בריאים ושלמים, אך שמות מוכרים לכאורה על כריכת ספר, מושכים תשומת לב.

ומה תאמרו לספר עם השם הזה – "הפיזיקה של הבלתי אפשרי- מסע מדעי לעולמם של הפייזרים, שדות הכוח, הטלפורטציה והמסע בזמן"? נשמע מבטיח. את "הפיזיקה של הבלתי אפשרי" כתב פרופסור מיצ'יו קאקו, האומר כי

המחקר המקצועי שלי מתמקד בניסיון להשלים את חלומו של איינשטיין על "התיאוריה של הכול". אישית, די מרגש אותי לעבוד על "התיאוריה הסופית" שבסופו של דבר תענה על כמה מהשאלות ה"בלתי אפשריות" הקשות ביותר כיום, כמו שאלת המסע בזמן, מה מצוי במרכזו של חור שחור, או מה קרה לפני המפץ הגדול. אני עדיין חולם בהקיץ על סיפור האהבה של חיי עם הבלתי אפשרי, ותוהה אם ומתי חלק מהדברים הבלתי אפשריים הללו ייכנסו לחיינו היומיומיים.

סיפרתי לכם פעם שתמיד רציתי להיות פיזיקאי. זה לא יצא, כידוע, אבל את הספר הזה אקרא, בוודאי.

שיר לשבת

"כל מה שאתה צריך הוא לקרוא, ואני אהיה שם". שיר שמעורר בי תהיות על מיתוס החברות בחברה של ימינו.

שבת שלום ואושר.