מהארכיון שלי – התפרסם ב"הצופה" ובאתר "אימאגו". תחת הכותרת "כלכלה חופשית חדשה ופרוייקטים לאומיים, הילכו יחדיו?" . התפרסם ב 2006 עדיין רלבנטי, לדעתי.
"כדי למשוך חברות כמו זו שלך…שיטחנו הרים, גילחנו יערות עד, ייבשנו ביצות, הסטנו מסלולי נהרות והזזנו ערים…הכול על מנת להקל עליך ועל החברה שלך לעשות כאן עסקים" (מודעה של ממשלת הפיליפינים בכתב-העת פורצ'ן – מובאת בספר)
כלכלה זה עסק למומחים, כך סבורים רבים. כלכלה היא עניינם של אלה הקוראים "גלובס" ו"דה מארקר" כל בקר, ויודעים לגלגל על לשונם מלים כמו תשואה, מק"ם, תל"ג עלות שולית פוחתת וגמישות בשוק העבודה. זה ענין מורכב, לא בשבילנו. וממילא כולם יודעים שהמבחן לכל דבר הוא הערך הכלכלי, שהסוציאליזם הוא מידה מגונה, כי כבר ראינו מה קרה ברוסיה הקומוניסטית, ארגוני עובדים הם צרה צרורה וצריך לקצץ כי פשוט אין ברירה. ובכלל, כדאי שהבטלנים הללו יתחילו לעבוד. כי בעידן של גלובליזציה, עם המסים הללו- כל העשירים יברחו. חוץ מזה כלכלה היא עניין מדעי. לכל דבר סיבה ותוצאה, ואין בכלל על מה להתווכח כאן.
המושגים הכלכליים נשמעים להדיוטות משכנעים למדי, משרים אמון ובטחון. למשל: מה אומרת לכם המילה "צמיחה" ? דשא ירוק, פרחים מלבלבים,צפרים מצייצות וילדים משחקים בדשא. צמיחה כלכלית בוודאי אף היא נושאת בכנפיה שגשוג ואושר לכל. אם למשנתם של כלכלנים תאמינו הרי שתאמרו "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא צמיחה". בספרו "כשהתאגידים שולטים בעולם" יגלה לכם דייויד קורטן שלצמיחה הכלכלית יש גם קורבנות. ויותר מזה יש גישות כלכליות אחרות, לבד מזו שמדברים אודותיה בעיתונים בביטחון כה רב. הוא מערער על האמיתות כביכול, ומסביר כי השיח הכלכלי של היום הצליח להסתיר את היותו תוצר של אידיאולוגיות והשקפת עולם והוא מוצג כאוסף של כללים מדעיים. כביכול הכלכלה פיזיקה היא ואין לה כל קשר לשאלות של מוסר, חברה וסדרי עדיפויות לאומיים.
בספרו מציג קורטן את רשימת האמונות של האידיאולוגיה הכלכלית הרווחת היום. זאת שהוא מכנה "מתקפת הליברטריאנים התאגידיים", אין כוונתו ללוחמי שחרור של איזו מחתרת ספרדית, אלא למאמינים בבחירה חופשית בכלכלה, בצמצום התערבות הממשלה בחיי המשק, ובמתן כח רב לתאגידים אותן חברות בע"מ גדולות, ענקיות לפעמים, שהן ישות משפטית בפני עצמה. (אעיר כי אחרים, ואני בתוכם, מעדיפים להשתמש בכינוי "הכלכלה הניאו-ליברלית", על פני "הליברטריאנים התאגידיים" מטעמים שלא אוכל להרחיב בהם ברשימה קצרה שכזו).
האמונות של הכלכלה הניאו ליברלית הן ראשית, צמיחה כלכלית מתמדת היא הדרך להבטחת הקדמה האנושית. שנית שווקים חופשיים, שאינם מוגבלים על ידי ממשלות, הם אלה המשיגים את חלוקת המשאבים האופטימאלית. נוספות לכך האמונות כי הגלובליזציה הכלכלית, רק ברכה בכנפיה; ההפרטה היא הדרך הטובה ביותר לטפל בשירותים ציבוריים; ואחריותה העיקרית של הממשלה היא לספק תשתית לקיום המסחר ולשמור על הסדר הציבורי.
למרבה הצער, בדיון הציבורי בנושאי כלכלה קשה למצוא דעות שונות ורובו נערך בתוך השיח הניאו ליברלי. גישות אחרות מתויגות כקוריוז שאין צורך להתייחס אליו, או לכל היותר חלומות של הוזים בלתי מעשיים. ביניהן ניאו מרקסיזם המנסה לעמת את השיטה המרקסיסטית הקלאסית עם כישלונות הקומוניזם והשינויים שחלו מאז בעולם, "הדרך השלישית" (זו הבריטית לא מפלגתו של קהלני), השיטה הסוציאל דמוקרטית ועוד גישות מעמיקות ומורכבות,כולן כמעט ואינן נוכחות בשיח הציבורי. לדעתי יש להצטער על כך. בעידן של מונוליתיות רעיונית, תהליכי קבלת החלטות בשאלות יסוד של החברה לוקים בחסר.
דוגמה טובה לכך תהיה בחירתו של נגיד בנק ישראל מר סטנלי פישר. תומכיו טענו כי ניסיונו העשיר, ותפקידיו הבכירים בקרן המטבע העולמית הופכים אותו למועמד הטוב ביותר האפשרי. הדיון הציבורי המצומצם שהיה סביב בחירתו נסב על סוגית היותו עולה חדש,שרוב שנותיו עברו עליו בארצות הברית. סוגיה חשובה, אך בוודאי לא כמו שאלת האידיאולוגיה הכלכלית שהוא מביא איתו אין בכוונתי לומר כאן שמר פישר אינו ראוי לתפקידו. אך יש לא מעט, ביניהם מחבר הספר, הסבורים כי קרן המטבע העולמית היא ארגון כושל, שנזקו רב מתועלתו. לפיכך יש לחשוב האם ניסיונו העשיר של הנגיד אינו לברכה למדינת ישראל ולאתגרים העומדים לפתחה. טיעונים כאלה לא הגיעו אל השיח הציבורי.
בוקרים בספינת חלל
בספרו משווה קורטן את התנהלות העולם תחת שלטון התאגידים לבוקרים החיים בספינת חלל. לפי משל זה, התנהגותן של מדינות המערב היא כשל בוקרים, שניצבים מול משאבים אינסופיים הממתינים למאמצי הפיתוח שלהם. בעוד שכדור הארץ אינו מאגר המשאבים האינסופי שבדמיונם, אלא קרוב יותר לאותה ספינת חלל: מערכת מוגבלת בהקפה, במשאביה וביכולת שלה לחדש אותם. אי אפשר לנתק חלק אחד מרעהו, ונזק מצטבר באזור אחד יכול לגרום להתרסקותה של החללית כולה. משל זה דומה במידה מסוימת למשל הידוע על השנים שישבו בסירה, שאחד קודח מתחת למקומו, רק שבמקרה של יחסי המערב עם המדינות המפותחות, המערב קודח תחת כיסאותיהם של אחרים. כך או כך, כולם עתידים לטבוע.
קורטן אינו קומוניסט ואף לא סוציאליסט. הוא צמח בתוך המסורת של הימין הכלכלי השמרן. תומך בבעלות פרטית ובכוחות השוק, אותו זרם כלכלי מלא חשד בממשלות ובארגונים. מתוך ניסיון חייו הגיע להכרה ששלטון התאגידים אינו טוב לאנושות.
שלושים שנה הקדיש מחייו דיויד קורטן לעבודה בתחום הפיתוח באפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה. במהלך השנים שחלפו הוא ראה כיצד נבנים בערים העניות באסיה נמלי תעופה מפוארים, קניונים נוצצים ובהן מיטב מותגי האופנה הבינלאומיים, מכוניות יוקרה ושאר סימנים של "התקדמות כלכלית". עם השנים התברר לו, להוותו, כי מאחורי חזות מפוארת זו של פיתוח, ניצבים מיליוני אנשים שגם המעט שהיה להם קודם לכן, נגזל מהם. ראו בציטוט למעלה מה עושות ממשלות כדי למשוך תאגידים בינלאומיים אליהן. פרויקטים במימון בינלאומי עוקרים אנשים מאדמתם, ממנה התפרנסו בצניעות, לטובת מיזמים כמו סכרים ותחנות כוח. בעקבות זאת נאלצים אנשים לעבור לערים צפופות ולנסות למצוא מחיה בעבודה תעשייתית בשכר נמוך ותנאים לא תנאים. בצמיחה שכזו, לא מעטים נובלים בצידי הדרכים.
הפרדוכס של שילה
מתברר כי הגישה הכלכלית הניאו ליברלית רווחת גם בתוך השיח הציוני דתי. לפני שנתיים התפרסמה תכנית כלכלית חדשה, שמטרתה להביא לשינוי משמעותי בסדרי העדיפויות של המדינה. אין בכוונתי לדון כאן בתכנית עצמה וברעיונותיה, לשבט או לחסד, אלא להצביע על כך שהיא בבירור תוצר של הכלכלה הניאו ליברלית. התכנית ומחברה זכו לחיבוק אמיץ בעיתונות הדתית. "הצופה" "מקור ראשון" ו"בשבע" כולם יחד שרו את תהילתה. אפילו ב"דפי פרשת השבוע" של בית הכנסת, מצאתי מברכין עליה.
לדעתי קשה להחזיק בו זמנית בדעות ימין דתי לאומי ובעקרונות השוק החופשי גם יחד. אולי תאמרו, ראויים לשבח אלה המוכנים לשאת בעול יחד עם חבריהם למען מטרה נעלה, הפחתת הגרעון בתקציב ותמכה בכלכלה. שהרי הפחתת כוחה של המדינה וצמצום תקציבים, בתוכם תקציבים לישיבות וחינוך ושאר נושאים הקרובים ללבו של הציבור, פגעו גם באינטרסים של המגזר הדתי לאומי.
אבל לא מדובר בפשרה האפשרית בין שותפים לדרך. יש כאן ניגוד מהותי. זכורני מאמר של עמנואל שילה, עורך "בשבע", בו הוא מדבר בשבחי השוק החופשי ותרומתו לכלכלה. באותו עיתון ממש מצויה כתבה הזועקת על ממכר חזיר בארץ הקודש, למרות שאותו שוק חפשי עצמו רוצה בה עד מאד.
וזו אינה הדוגמה היחידה לסתירה הפנימית בין שוק חפשי לעקרונות הציונות הדתית. מפעל ההתיישבות, שהציונות הדתית הקדישה לו את רוב כוחה בשנים שמאז מלחמת יום כיפור, לא יכול היה לעמוד על רגליו ללא מעורבותה הרבה של המדינה כגורם מווסת ומכוון, ומשנה את סדרי העדיפויות של השוק הפרטי. אי אפשר לדבר על "פרויקטים לאומיים" אם מקבלים את האידיאולוגיה שמקדשת הפרטה.
אפשר אולי לתלות את ההזדהות של הציבור הדתי לאומי עם התכנית הכלכלית ורעיונותיה במאבק הרעיוני ב"שמאל" בסוגיות דת ומדינה ועתיד הסכסוך הערבי ישראלי. למרות שרוב אלו המכונים בישראל "שמאל" הם ימין כלכלי לכל דבר ועניין. עיתון "הארץ" למשל, הוא שופרם של חסידי כלכלת השוק החופשי, יחד עם תמיכתו בהסדרים מדיניים כאלה ואחרים. כלומר ישנם לא מעטים התומכים בכלכלה הניאו ליברלית ומתנגדים לעמדות מסורתיות של הציבור הדתי לאומי.
סיכומו של דבר אי אפשר ליישב את הסתירה המהותית בין קפיטליזם של שוק, המעלה על נס את הרווחה הכלכלית ותאוות הבצע של יחידים, עם התגייסות למשימות לאומיות לטובת העם והארץ. אודה ולא אבוש, איני יודע כיצד ליישב סתירה זו.
"כשהתאגידים שולטים בעולם" הוא ספר חשוב. הספר מקיף ויסודי, מציג משנה סדורה וכולל בתוכו התייחסות כמעט לכל הנושאים המעסיקים את מחפשי האלטרנטיבות לכלכלה הניאו ליברלית.
הספר כתוב בבהירות אך אינו קל לקריאה. בוודאי לא כולו בבת אחת. לא תמצאו בספרו את הקסם הרטורי של "בלי לוגו" (נעמי קליין) המציגה את רעיון ה"מותג" והנזקים שהוא גורם. אין כאן את האגרסיביות של "שיבוש תרבות: ביטול הקוליות של אמריקה" של קאלה לאסן הקורא למלחמת תרבות של ממש, וגם לא את הסיפור הנוגע ללב שבספר "כלכלה בגרוש איך (לא) להסתדר באמריקה" שכתבה ברברה ארנרייך, המספר על עולמם הנוגה של המשתכרים שכר מינימום בארצות הברית.
"כשהתאגידים שולטים בעולם" מתאים במיוחד לקריאה מונחית ומודרכת, או לאנשים שכבר נחשפו לרעיונות אלו, אך רוצים בספר שירכז ויכלול את כל הנושאים. לאחרים מומלץ שיפתחו את הקריאה בשלשה שנזכרו לעיל. חובה נעימה היא לי לציין כי כל הספרים הללו יצאו לאור בעברית בהוצאת "בבל", הוצאה שתורמת תרומה של ממש לשיח הכלכלי, בכך שהיא מציגה את הדעות האחרות. סבורני שכל מי שעתיד הארץ והחברה יקרים לליבו, בין אם הוא תומך בכלכלה הניאו ליברלית ובין אם הוא נמנה על מתנגדיה, צריך לקוות לדיון ציבורי אמיתי ונוקב בשאלות העומדות על הפרק, דיון שיכלול בתוכו מגוון של דעות והשקפות.
על כריכת הספר, שעוצבה על ידי של יותם בצלאל, היצירה "דגל אמריקה של מותגים/אדבסטרס", תמונת דגל אמריקאי – אלא שבמקום הכוכבים סמלי מותג של חברות אמריקאיות גדולות. ביניהן, באירוניה עצמית, הלוגו של "בבל הוצאה לאור"- אילן מהופך ושורשיו בשמיים.
פינגבק:ככל הנראה לא נוכל, אבל לא יזיק לנסות | ספר חברה תרבות
העיתונים הדתיים לא אימצו עקרונות נאו ליברלים כמעידה של רגע. החלק הכלכלי של מקור ראשון עושה זאת בנחישות ובהתמדה כבר שנים, כולל ראיון עם דניאל דורון על תקן המשיח.
אם אתה רוצה לשמוע קול אחר תקרא באינטרנט. העיתונים הכלכליים הפכו כבר מזמן לרכילות כלכלית\ חנופה לחזקים\ זריקת עידוד לתרבות הצרכנית.
פינגבק:תגיד נגיד. כן | נוטריה
פינגבק:הנגיד ואני « ספר חברה תרבות