מוזיאון, אומגה,בזק ואחרים – טור ליום ששי

כמה הערות על המצב – טור ליום ששי שעקב המצב מתפרסם רק במוצאי שבת.

הרשת שפתינו

השבוע התקשרה אלי חברת בזק והודיעה שמחר (כלומר לפני שלושה ימים, אבל כשהיא התקשרה זה היה מחר) היא תשלח חבורת עובדים נמרצים, והם יחליפו את תשתית הרשת ל NGN . (אני יודע שיש כאלו שמעדיפות את MGM אבל זה מה שיש).  בגלל זה יהיו ניתוקים וחלק מהזמן הרשת לא תעבוד בכלל. התפלאתי קצת על ההודעה כי  זה המצב הרגיל, לא צריך לספר לנו עליו במיוחד. אבל שמחתי מאד, כי גיליתי באתר של בזק כי:

רשת ה-NGN הינה רשת התקשורת החדשה של ישראל. הרשת המתקדמת מבוססת על עשרות אלפי קילומטרים של סיבים אופטיים הנפרסים בכל רחבי הארץ. מדובר בפרוייקט התשתיות הרחב ביותר בסוגו, המציב את ישראל בשורה אחת עם המדינות המפותחות בעולם ומחזק את מובילותה של בזק בתחום התקשורת.

ומי כמוני ישמח לחזקת את מובילותה של בזק בתחום כלשהו. (איזה מין מילה משונה היא מובילותה? ומי כותב פרויקט בשני יודין?) אז עכשיו שותלים לכל עם ישראל סיבים אופטיים שמגיעים כמעט עד הבית. המטרים האחרונים הם מנחושת, בגלל המסורת. מענין שאת את הNGN הזה לא מוביל בפרסום התוכי (המכונה "התוכי הערס"). כנראה שטכנולוגיה מתקדמת כזו כי כבר הרבה מדי בשביל תוכי עם מבטא מזרחי כל כך חזק.

עד היום בזק המובילותה איפשרה לי  גלישה בקצב הזחילה של 1.5 מגה. כי התשתית רעדה וכמעט קרסה מעוצמת המהירות. וכך כל סרטון ביוטיוב היה מורכב מעשרים שניות סרטו, ושלושים שניות גלגל מסתובב. פעם היה לי מודם של 14,400 . זה היה בימים שאף אחד לא שמע על האינטרנט. לפני הWWW כשבגרוש אפילו לא היה תקציב לחור. לעשירים היה 28,800 ושמענו שיש אי שם טכנולוגיה חדשה שתאפשר 56K !!!. מאז אני משדרג כל פעם למהירות חדשה. מהירה יותר, אולטרא מהירה, אולטרא אורתודוקס, סופר מהיר באופן מיוחד, רק כדי להיות פחות או יותר ברמה שאתרי האינטרנט משדרים, כדי לא להשאר מאחור. כן, עליסה, בדיוק כמו שאמרת,  שדרגתי. הצלחתי להתחבר לבזק בינלאומי ולקבל הנחה מהמחיר הרשמי. ("מחיר רשמי" זה המחיר שמיועד לצרכי הנחות וחיוב למי שנגמרה לו החבילה ולא הרגיש). עדיין לא הצלחתי להתנתק מנטויז'יון שעושים מאמצים של ממש לייאש אותי ולגרום לי לשלם כפול עבור מה שאני לא  צריך והמשיך את הצמיחה. (מחקרים מוכיחים שאחד ממנועי הצמיחה המרכזיים במשק הם מנויים של חברות תקשורת שלא מצליחים להתנתק).

ועכשיו יש לי אינטרנט במהירות של עשרה מגה. אני בטוח שתוך פוסט או שניים תרגישו את השיפור גם אצלכם.

ואהבת לרעך

השבוע התפרסם מכתב רבנים בחו"ל, שכמה רבנים בארץ הצטרפו אליו, העוסק ביחס לדתיים הומוסקסואלים. כדאי לקרוא את המכתב המקורי, ולא רק את הכתבות אודותיו. (יש שם גם תרגום לעברית אחרי הטקסט באנגלית). היו כאלה שאהבו, אחרים התנגדו והזכירו שבתורה כתוב שאסור. טוקבקיסטים הוסיפו ואמרו שאין מה להתלהב והדתיים חשוכים וזהו.

כתבתי כאן לא מזמן , בעקבות מאמר שכתבה חיותה דויטש, על הומואים דתיים ונסיונם להתקבל בקהילה.  אני לא יודע להעריך מה יקרה. האם מדובר ברצון לשים פלסטר על בעיה כואבת, או שבסופו של תהליך ה"תועבה"  תלך בדרכה של איסור נשך ותרבית, שלא לדבר על עין תחת עין. כך או כך – היום נערך מצעד הגאווה בירושלים. ונראה כי התקבלות בחברה הדתית אינה הבעיה האחרונה שנותרה לקהילה. עם כל החוקים והתקנות גם החברה החילונית לא מקבלת הומוסקסואליות כמובן מאליו. אז למה להתרעם על החברה הדתית?

תשובה מקובלת היא שאצל החילונים זה סתם, בעוד שאצל הדתיים זו אידיאולוגיה. ולכן צריך להלחם בה. כמה מרתק לראות שזו בדיוק התשובה בחברה הדתית למה צריך להתנגד למצעד הגאווה. מילא אם היו סתם חוטאים, אבל אלה – הם עושים מזה אידיאולוגיה.

מרי אנטואנט

"תנאי התגמול שלי צנועים, אני משתכר 50 אלף שקל בחודש לחצי משרה". (יעקב פרי, יו"ר חברת "מגל" שהפסידה בשנתיים האחרונות 33 מיליון דולר וערך מניותיה ירד ב70% בראיון לדה מארקר)

ספר לשבת

השבוע פתחו מחדש את מוזיאון ישראל. מאה מיליון דולר השקיעו שם, ויצרו אמירה ארכיטקטונית כזו או אחרת. כולם היו מרוצים. במדורי האמנות בעיתון "הארץ" כתבו על המוזיאון ותיארו "עבודות" המוצגות ב"חללי התצוגה". אני לא מבין את ה"עבודות" האלו, ולא מצליח אף פעם לפענח את הטקסטים המשונים שכותבים עליהם בעיתון, התוויות של היין עם הרמזים לדומדמניות מעושנות וטאנינים מקפצים כבר יותר חד משמעיות מהם. אני תמה על הענין, ולא מוצא תשובה. האם "המלך הוא עירום" ואין שם יותר מאשר ערימה של חפצים שזכו להבניה חברתית כמשהו חשוב? או אולי באמת יש כאן איזשהו עומק, חוויה רוחנית נפלאה, שאני בקוצר ראותי וצרות אופקי לא מצליח להבין?

הספר "נקודת אומגה"שכתב דון דלילו, נפתח במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. באחת הגלריות מוצג מיצב וידיאו.. במיצב מוצג הסרט "פסיכו" במהירות של שני פריימים לשנייה. הקרנה מלאה של הסרט נמשכת עשרים וארבע שעות. בתוך הגלריה ניצב צופה מסתורי החוזר שוב ושוב אל המיצב.

במקום אחר, בביתו במדבר גר ריצ'רד אלסטר. אלסטר, דמות בדויה (שלא כמו המיצב בגלריה בניו יורק), הוא אינטלקטואל שהיה יועץ לממשל האמריקאי בעת תחילת המלחמה בעיראק. אלסטר, שלא שבע נחת מתפקידו האחרון, בחר להתבודד במדבר. ג'ים פינלי קולנוען לא יוצלח במיוחד, מנסה לשכנע אותו להופיע בסרט שהוא רוצה להכין. בסרט, כך מתכנן פינלי, אלסטר ידבר בשוט אחד רצוף, על רקע קיר מחוספס. את הקיר הוא כבר מצא, ועכשיו הוא מנסה, ללא הצלחה בינתיים, לשכנע את אלסטר. בשלב מסוים מצטרפת אליהם בתו של אלסטר, ג'סי. דמות מסתורית. שהיא, כמו שמבטיחים על גב הספר, נמצאת איתם עד ש"מאורע מזעזע מטלטל את הדמויות ממצבן". בין לבין, הספר רובו שיחות של פינלי עם אלסטר, ומחשבותיו של פינלי.

דון דלילו הוא סופר אמריקאי נחשב ביותר. הוא חבר האקדמיה האמריקאית לספרות ותרבות. פרסם חמישה עשר ספרים ושלושה מחזות וזכה בפרסים ספרותיים רבים.

נראה לי שאלך למוזיאון החדש. אולי עכשיו אבין את גדולתו.

סטאטוסים

אסור להתבלבל בין חמה לחמות. בוודאי בכל מה שקשור לראשי אילנות ולהסתלקויות

בקייטנה המאוחדת בעמנואל מחלקים לקבוצה אחת רק שוקו, ולקבוצה השניה רק לחמניה

"מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום" (נתן זך מנסה להתנצל)

כדאי לקרוא

ניבה קמה מוקדם בבוקר לרכוב – פוסט מעורר השראה

שיר לשבת

לאחי הצעיר – שיתנחם בשיר. למי שהיה צעיר בשנות השמונים ולכל השאר.