חום יולי אוגוסט, בתו של גו'ליאני ונערת תפוזים – טור ליום ששי

כמה הערות על המצב – יום ששי.

סובלנות אפעס

אתר NRG  מדווח כי

בתו של ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, נעצרה הלילה (ה') לאחר שנתפסה גונבת מוצרי קוסמטיקה מחנות. קרוליין ג'וליאני, בת 20 סטודנטית באוניברסיטת הרווארד, נתפסה על ידי מצלמות האבטחה גונבת חמישה פריטים בחנות "ספורה" שבמנהטן.

הוא מוסיף ומספר כי

מנהלי החנות מסרו כי הם אינם רצו להגיש תלונה נגד בתו של ראש העיר לשעבר אולם, המשטרה עצרה אותה באשמה של גניבה.

מעצרה של גברת ג'וליאני הצעירה מזכיר את מדיניות "אפס סובלנות" שהנהיג אבא ג'וליאני בתפקידו כראש עיר. לשיטה הזו חסידים רבים, ומייחסים לה הצלחה בהורדת שיעורי הפשיעה בעיר ניו יורק. על פי הגישה הזו יש להחמיר בעבירות פעוטות כי הן יוצרות את התשתית לשיעורי פשיעה גבוהים. כפי שהיה אומר הרב שלי ב"נתיב מאיר" – "מי שזורק גיר, מחר שובר קיר".  אני פקפקתי בתיאוריה הזו מתחילה. היא נשמעת פשטנית מדי, כוחנית מדי. (ואני לא מדבר על הנסיונות המשונים להעתיק את "המשטרה העירונית" לישראל, כאילו ניו יורק ופתח תקווה נותנות את אותה משמעות למילה "עיר")  לשמחתי, היום כבר פחות מתלהבים ממנה.

בכיר המבקרים של "שיטת ג'וליאני" הוא הפרופ' ברנארד הארקורט, מרצה למשפטים מאוניברסיטת שיקגו, שביקש לבחון את הגורמים לירידת הפשע בניו יורק. "זה מצחיק שבישראל גילו את שיטת ג'וליאני עכשיו, דווקא כשבין החוקרים בארה"ב כבר נוצר קונצנזוס די ברור שהשיטה הזאת לא הפחיתה את הפשע בניו יורק", הוא אומר.  (עפרי אילני – "הארץ" פורסם ב – 10:59 17/04/09 )

אגב, גם "נתיב מאיר" כבר לא מה שהייתה פעם.

גלי גוגל

google wave נסגר. מה לעשות, לפעמים לא מצליח. דה מארקר כותב על העניין והמאמר זכה לכותרת "הכישלון של גוגל מעיד כמה קשה להתחבב על מיליונים". ואני אומר, גם להתחבב על שניים שלושה זה לא עסק כל כך פשוט.

כמו קיפודים

אורי פולק מספר באתר כיפה כי "תנועת "ישראל שלי" תכשיר עורכים לאנציקלופדיה המקוונת, זאת כדי להשפיע על אופי הניסוח של ערכיה, לטובת המחנה הלאומי". דוד שי, "עורך בכיר בויקיפדיה הישראלית" אומר שהצעד צפוי לכישלון. אני לא יודע מה קורה בויקיפדיה העולמית, ומה חדש בהונגריה. בסניף הישראלי אין להם סיכוי. ולא בגלל שיש להם נטיה ימינה או שמאלה, או שהם מזגזגים באמצע הכביש. ויקיפדיה הישראלית, מנסיוני לפני כמה שנים, נשלטת על ידי קליקה של מומחים מטעם עצמם היודעים לדחוק החוצה כל מי שלא מתאים להם. ממציאים כללים וחוקים של כת, ומוחקים כל מה שלא נראה להם. (זה היה לפני כמה שנים, אני רוצה לקוות שהמצב השתנה משמעותית, אבל לא ממש מאמין).

כדאי לקרוא

עוד בעניין הדרישה ממפגינות להתלבש צנוע, בפוסט "פמיניסטיות של גופיות ספגטי" של נעמה כרמי. (ובאותו עניין אי אפשר שלא להיזכר בחמישיה הקאמרית שלוקחת את זה כדרכה, עד הסוף)

מחשבות על פינגווינים, בחום הזה. וסיפור על תוכים איראניים שנרגעים עם בטהובן. בבלוג של שלומית הוטרינרית.

המלים "יופי", "ירח" ו"מוזיקה" יופיעו אצלי הרבה מכאן והלאה. למה? תקראו בפוסט המעניין של טל לינזן בבלוג המרתק "דגש קל"

ועוד בעניני לשון – תמר עילם גינדין על שגיאות בעברית בתר מקראית ועשר שקל

גם בשנה שעברה היה ממש חם. עובדה

ספר לשבת

השבוע קראתי את "נערת התפוזים" שכתב יוסטיין גורדר. הספר פורסם בנורבגית 2003, ויצא לאור בתרגומו של רוג'ר הרץ בשנת 2005. נתקלתי בו כשסידרתי את הארון (טוב, לא ממש נתקלתי בו, נתקלתי בארון עם האצבע הקטנה של הרגל ואחרי שגמרתי לקלל ולקפוץ על רגל אחת בפרצוף אומלל ראיתי אותו) ונזכרתי שמישהו אמר לי שזהו ספר מצוין, חזית הספר מעוצבת יפה באופן מיוחד (עבודה של אמרי זרטל), ומבט אל גב הספר הזכיר לי שיוסטיין גורדר כתב גם את "עולמה של סופי" (חוץ מזה – השם שלו מזכיר גם את יוסיין בולט, אבל אני לא טוען שזו ממש סיבה טובה).

הסיפור מתחיל כך:

"אבא שלי מת לפני אחת-עשרה שנים. הייתי אז רק בן ארבע. לא חשבתי שאשמע ממנו עוד, אבל עכשיו אנחנו כותבים יחד ספר"

מהתחלה כזו, המצב יכול רק להשתפר, אמרתי לעצמי. ואכן. גאורג רד, גיבור הספר, גר ברחוב הומלה באוסלו עם אימא, ירגן ומרים. ירגן הוא "האבא החדש שלי", מספר גיאורג. יום אחד, כשגאורג חזר מבית הספר, הוא מצא את סבא וסבתא וכולם מחכים בסלון. הם סיפרו לו שמצאו בעגלת הילדים הישנה, זו שאבא ביקש לשמור מכל משמר, מכתב שכתב לו אבא לפני שנים. אבא בחר, מכל הדברים שבעולם, לספר לו על "נערת התפוזים". נערה מסתורית במעיל כתום ושקית תפוזים. המשך הספר משלב בין קטעים מהמכתב, למחשבותיו של גיאורג. ואנו נסחפים עם העלילה ומחכים לגלות מיהי זו נערת התפוזים ומה סודה. "נערת התפוזים" הוא סוג של קומדיה רומנטית, עם סוף מפתיע. (במידה, אף מת לא קם לתחייה, ולא מתברר שהכל חלום, או תעלול ערמומי מעין זה). אתאפק ולא אגלה את הסוף. אומר רק שאני התאכזבתי. אולי בגלל שאני לא בן חמש עשרה, והספר פונה לנערים. הזדקנתי מאז, זה נכון. ובכל זאת – החצי הראשון של הספר בונה ערימת ציפיות כתפוזים כתומים בשוק הצבעוני, ובסופו של דבר אתה נותר עם מיץ פז. מחשבות פילוסופיות בגרוש. יוסיין רץ קדימה עם העלילה, וקצת לפני הסוף פורש את ידיו כאומר "מה לעשות, הספר תכף נגמר ואני צריך לפתור הכל".  הספר דידקטי מדי. לא רק בנאומים בסופו, שאין שום סבירות שילד בן חמש עשרה יחשוב עליהם, אלא גם בדרך הטיפול שלו באבני היסוד של המתח הרומנטי. (הקורא מסתכן בגילוי פרטי עלילה משמעותיים). נכון, יש כאן את הגבר השלומיאל המסמיק למעלה מאוזניו רק כשהוא רואה את ניחוח שערה, ויש אהובה מסתורית, לא מובנת, המצפה לציות לכל גחמותיה. אבל, במחצית הספר לערך, הדמות מתפרקת, הופכת לאישה של ממש, לא אידיאה מדומיינת. יש לה דעות, ושאיפות ומהלכים כדי לקדם את מה שהיא רוצה. היא בוכה, אבל זה קורה לכולם. ויש עוד פואנטת משנה בלתי נחוצה בעליל שמתגלה ממש ברגע האחרון, ומוסיפה לדידקטיות של הספר.

מצד שני, אשתי אהובתי מאד אהבה את הספר. אז תחליטו.

וקראתי גם ב"תיאוריות סוציולוגיות מודרניות" שכתב ג'ורג' ריצ'ר בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. ספר מרתק, נסו את זה בבית.

שיר לשבת

הרצון לכבוד והערכה הוא שאיפה אנושית מוכרת, בסיסית וחשובה. שיגידו "כל הכבוד", "יפה עשית". לפעמים אתה, כמו קזבלן רוצה להעיף מישהו מהשעון ועד לג'בליה, ומסתפק בהערכה עצמית. גם זה משהו, הלא כן?.

ואפשר גם לשמוע את "חום יולי אוגוסט" שמתאים למזג האוויר. (כן זה השיר שתרם לתרבות הישראלית את השורה האלמותית – "תרשום תרשום/ רושם רושם").