מיתולוגיות –רולאן בארת

כפי שכתבתי כאן, התחלתי בפרויקט אישי לקריאת ספרי עיון קלאסיים  כאלה שלמדתי עליהם, בלי לקרוא אותם ממש. אחרי "מות המחבר" חשבתי לקרוא את "מחשבות על הצילום", ואפילו דפדפתי בו קצת. אך במחשבה שנייה החלטתי לקרוא קודם את "מיתולוגיות". (הוצאת בבל, תרגום מצרפתית: עידו בסוק, עריכה מדעית והערות: ד"ר משה רון).  לפני הכול, כמה הערות על המהדורה העברית. עיצוב העטיפה יפה מאד. אפילו זכה בפרס ב"מקור ראשון" כך שמעתי. וזה, לטעמי, הדבר היחיד היפה במהדורה. יותר מדי שגיאות הגהה. דברים מטרידים כמו סוגריים שלא נסגרים, ושאר טעויות המפריעות את שלוותו של הקורא. אפילו כשהזכירו בפתיחה את העורך המדעי הם שיבשו וכתבו דר' שלא כמקובל במקומותינו.

יותר מכך – הוצאה לאור בעברית של ספר שנכתב לפני חמישים שנה, רצוי שתכלול גם ערך מוסף לקוראים ולא תסתפק בתרגום על הסדר. איזו מסה לאחרית דבר על הספר, או לכל הפחות הערות שולים שיעזרו לקורא העברי להבין אל מי מתכוון המחבר. (לפני שהוא מת).

הספר מחולק לשני חלקים. הראשון – אוסף של כמה עשרות קטעים קצרים, העוסקים כל אחד בנושא מסוים. הקטעים התפרסמו מדי חודש בין השנים 1954 ל 1956, הנושאים שהוא עוסק בהם מגוונים מאד. מהטור דה פראנס ועד לסטריפ-טיז, ביקורת על מחזה המתחזה להיות אוואנגארד, והתייחסות לפוליטיקה של מפלגת ימין צרפתית . בסוף הספר מסה שיטתית יותר שכתב בארת כדי לזקק את העקרונות התיאורטיים של השיטה. כפי שאמרתי בתחילת הפרויקט, לא תמצאו כאן סיכום מסודר ומלא של תוכן הספר. אפשר למצוא זאת בכמה מקומות, למשל בקישור לויקיפדיה למטה.

1. מיתולוגיות

התחלתי לקרוא את הספר לפי הסדר. הקדמה למהדורה החדשה, הקדמה למהדורה הישנה וכל הקטעים. היו כאלה שאהבתי, כמו למשל הניתוח המבריק שלו על פרסומות לאבקות כביסה, התקף גם היום לפרסומות הצחות מלובן בערוצים המסחריים,שגילו לנו שללכלוך יש עומק, או הקטע על "הסופר בחופשה"שהזכיר לי את מקומו החברתי של עמוס עוז, האביר בן דמות היגון. אבל אודה וקצת אבוש – כשהגעתי בערך עד למחצית גיליתי שאני די משתעמם, המשכתי באומץ עד לשני שליש דילגתי אל הסוף (לא, לא אגלה לכם מי הרוצח) וחזרתי לקרוא על הסדר. למה השתעממתי, תשאלו. (אה, שאלה יפה). איני בקי בתולדות צרפת, בפוליטיקה ובאמנות של שנות החמישים של המאה הקודמת. קשה מאד להבין מה הוא רוצה מהאב פייר, ולהבין האם הוא צודק בביקורתו על הפוליטיקה של "הרומאים בקולנוע". הערות המתרגם, כפי שהערתי למעלה, לא ממש מסייעות. הטור על הטור דה-פראנס, שנקרא "ה'טור דה פראנס' כאפופיאה" חיזק את חששותי. בנושא הטור אני קצת יותר מתמצא, וראיתי כמה אני עלול לא להבין מה הוא אומר. למשל במשפט "השלמות ביחסים הפומביים אינה אפשרית אלא בין הגדולים: ברגע ש'המשרתים' נכנסים לתמונה, האפופיאה מתדרדרת לרומאן" לא מספיק להבין מהי אפופיאה ומה ההבדל בינה לבין רומאן, חשוב גם להבין מה תפקידם של 'המשרתים' בטור דה פראנס. (אלה המכונים דומסטיק – ראו כאן הסבר), אני מניח שבדומה לזה, בהעדרו של ידע קודם או הסבר מהעורך, החמצתי הרבה מאד גווני משמעות בקטעים האחרים.

בארת מדגים לאורך הקטעים את טענתו שמה שנחשב "טבעי" אינו טבעי אלא תוצר חברתי, ויוצר דה מיסטיפיקציה של מה שנחשב ל"מובן מאליו" החברתי. זהו רעיון נועז, בזמנו, וגם היום, כשאני משוחח על כך עם חברות וחברים, הם מגלים להפתעתם שעל פי מדעי החברה, העולם אינו כלול בטבע.

אני, שכבר למדתי קצת על הנושא ונחשפתי לשיטת הניתוח הביקורתי הזו, לא נפלתי מכסאי, או יצאתי מגדרי או משהו כזה. אני יודע שזה לא הוגן לבוא בטענות אל מי שיצר ז'אנר (ובמקומות שקראתי לפחות, השיטה הזו מיוחסת לו) חמישים שנה מאוחר יותר ולהגיד שזה כבר נדוש. סרג'נט פפר בזמנו היה חידוש מוסיקלי וטכנולוגי עצום. וכל המוסיקאים בעולם (למעט שניים שלשה אולי) הושפעו ממנו. היום, לאזני מי שנחשף למוסיקה בעשורים האחרונים, החידוש כבר פג. ולכן יש לשפוט את היצירה בהקשרה ההיסטורי.  ומי שלא זכה עד כה ללמוד זאת, הספר הוא מקום מצוין להתחיל. אבל לא חייבים לקרוא את כל הקטעים. תתחילו עם זה של הטור דה פראנס, תרוויחו עוד משהו.

רגע, ומה עם המסה התיאורטית? חמישים וחמשה עמודים של טקסט תיאורטי לא הולכים ברגל. במיוחד שהמחבר בעצמו לא מותיר לנו לחלץ את שיטתו ורעיונותיו בעצמנו, באופן חתרני, אלא מסדר לנו דבר דבור על אופניו. אז הנה – בבקשה.

2. המיתוס היום

"המיתוס היום" (כלומר אז, סוף שנות החמשים) בארת מגדיר מחדש, בדרכו של המפטי דמפטי, מהו "מיתוס". המיתוס הוא דיבור, קובע בארת, ואחר כך מסביר. הוא  מספר לנו על שורשיו אצל דה סוסייר, ענין רחוק מאד ממני. (כן, קניתי פעם באומץ את "קורס בבלשנות כללית" הספר ש(לא) כתב דה סוסייר, אך טרם הספיקותי). בארת קושר את תורת המיתוסים שלו לסמיולוגיה מבית מדרשו של סוסייר. האמת, לפני שקראתי את המסה הזו, חשבתי שבארת קרוב ברעיונותיו אל גישת "ההבניה החברתית" שראיתי אצל ברגר. ולא היא. קודם כל, בארת מנסה להיות פורמליסט, לצייר נוסחאות ומבנים. אצל ברגר העניינים רכים הרבה יותר. ברגר מדבר על החברה ומוסדותיה, בארת עוסק בקטע הראשון בשפה ובמטאפורות (בעיקר) ומבכה את מר גורלן. לדעתו השימוש במערכות המיתולוגיות הוא "גזילת השפה" שבאמצעותה אפשר "לטבען" – כלומר להפוך משהו לטבעי בעיני המתבוננים בו. (מי שמדבר על גזילת שפה, הא?). המיתוס הוא "עיוות" ונושא סימון "טפילי". (אפשר לזהות כאן נימה קלה של הסתייגות, הלא כן?). ברגר, כך נראה לי, אינו כועס על העולם כמו בארת. הוא מתאר מנגנונים חברתיים. אצל בארת זה נשמע כמו מזימה בורגנית לרמות את מוחם הרך של הנבערים. מעמוד 267 והלאה, בארת נוטש את הפורמליזם וממריא אל על עם כנפי הדמיון האידיאולוגי שלו. על סמך הטיעונים בתחילת המסה הוא מבקש לומר דברים על טבעו של העולם החברתי. כלומר בעיקר בגנותו של העולם החברתי הבורגני. מעניינת במיוחד היא טענתו על מקומו של "המיתולוג", מי שמבין את הכל ולא נותן לגזילה להטעות אותו. עמודים 288-289 , מתארים באופן טראגי את זה שאינו יכול להיות בעולם, בוודאי לא לצפות בטור דה פראנס.

כאן, שוב הוא נופל בפח ההכלה העצמית של התיאוריה, אותה רוח רפאים פילוסופית המלווה אותי במסעותי בעולם הפוסט. כלום מיתולוגים לא יוצרים מיתולוגיה משל עצמם? ומה יקרה  לו כולם יהיו מיתולוגים, מהפכה? העולם יקרוס? יפסיקו לקנות ספרים על  מיתולוגיות ?

אתמהה.

קישורים

על הספר תוכלו לקרוא בויקיפידיה כאן ובאתר הוצאת בבל כאן

מחשבותי על "מות המחבר" תוכלו לראות פה