ביקורת תהיה

אני טיפוס ביקורתי, מאז ומעולם. בעבודה קוראים לי  ההוא שבעד הנגד. יש לי מין יכולת אינטלקטואלית של איפכא מיסתברא. להפוך את הדברים על ראשם. לפעמים אני משוכנע בצדקתי, לפעמים זה לא יותר מאשר תרגיל אינטלקטואלי. באוניברסיטה יש אנשים שקוראים לז'אנר המחקר שלהם "ביקורתי".  למשל לימודי תרבות שאני לומד עכשיו, או תחומים בסוציולוגיה שלמדתי לפני כמה שנים. בהיותי ביקורתי כהוויה וחוויה  אני חש שאלה שיש מבין אלה השייכים למחנה הזה, בוודאי אלה שהצטרפו מאוחר, שאינם אלא דוגמטיים בתיאוריות החדשות שלהם, ומתכסים בביקורתיותם כדי לכסות על דלות המחשבה המקורית.  מסתירים את  העובדה שהם בוחרים להצטרף לאופנות אינטלקטואליות נוחות ופופולאריות. כמו האהדה לברית המועצות בשנות החמישים,  מי שמבקר את הביקורתיים הוא ריאקציונר, או משקר לעצמו, או שלשתם. על פי התיאוריות החדשות של משחקי לשון שאינם נכנעים לדוגמטיות הדכאנית של אמת  ושקר.

אבל גם בלי לשבח את עצמי יותר מדי, ולטעון שאני ביקורתי "אמיתי" לעומת האחרים, אני שואל איזו ביקורתיות היא זו, אם בסוף כולם חושבים אותו דבר. אני לא מקבל תשובות האומרות שביקורתיות מחייבת הסכמה עם דרך אחת בלבד, אם זה בנושא הפוליטי, עתיד השטחים, או מקומה של יצירתו של עמוס עוז המאוחר לעומת נתן זך המוקדם. האם נדון מתי שהוא ב"שיח הביקורתני בשנים המאוחרות של המאה העשרים והשפעתו על הניאו מודרניות המאוחרת"?

כך או כך –  בינתיים, אני עם רבי מאיר. ונראה מה יהיה.