התחלה וסוף ביקורת ומעשה

"מעולם לא הייתה לי, ועדיין אין לי, תחושה של זהות עצמית. אני רואה את עצמי כמקום שמתרחש בו דבר מה, אך אין "אני", אין "עצמי". כל אחד מאיתנו הוא צומת שכזה שמתרחשים בו דברים. הצומת סביל לגמרי, משהו מתרחש בו. דבר מה אחר, שאינו נופל ממנו בתוקפו, מתרחש במקום אחר. אין זה ענין לבחירה, ישנה רק האקראיות"

( הקדמת המחבר לספר "מיתוס ומשמעות" קלוד לוי שטראוס)

טור ליום ששי המוקדש לעיסוק אקטואלי בלי מלה על אקטואליה.

תרבות אגודה

השבוע היה השלישי באוניברסיטה. אני מניח שבעוד כמה שבועות אתחיל לספור בחודשים, ואחר כך שנים ואולי אתרגל. (אתרגל כמו במשפט "הנעל לוחצת אבל התרגלתי" או "לכל דבר מתרגלים", אבל לא כמו במשפט "אני אהיה מתרגל בקורס של פרופסור כך וכך" כי אני זקן מדי, או "אני מתרגל יוגה" מאותה סיבה ממש). כתבתי פוסט בתחילת השבוע "ביקורת תהיה" בסוגיה זו, אמרו לי שהפוסט נראה תלוש מכל הקשר. ההקשר המידי כמובן הוא לימודי התרבות, דיספלינה המחשיבה עצמה לביקורתית.  תקופת "לימודי התרבות" בביוגרפיה שלי היא חלק ממסע אינטלקטואלי שאני מנסה לערוך לאורך השנים, כדי להבין יותר טוב את מה שמסביבי, ואולי גם את עצמי. ענין משמעותי המעסיק אותי הוא סוגית מקומה של הביקורת בעולם, ומקומה של הביקורתיות. קאנט כתב על ביקורת התבונה הטהורה, ואני תוהה מה מקומה של ביקורת טהורה, אם יש כזו בכלל. זהו סוג של ביקורת מסדר שני, המנסה להפנות כביכול את כלי הנשק האינטלקטואלי כנגד האוחז בו. יש הרבה קושי בעמדה כזו. ראשית, טקטית. בויכוחים אתה תמיד נחשב לריאקציונר שאינו מוכן לשמוע ביקורת, אויב התבונה, או למצער פרה-מודרני. (כינוי שזכיתי לו השבוע –  העלבון הכי אינטלקטואלי שספגתי מימי). החלופה, לפתוח בהרצאה מה אתה לא מבקש להגיד, תפיל תרדמה על השומעים, וכשיתעוררו לבסוף  הם יתלו יתדותיהם באחרית הדברים. בעיה אחרת שאני סובל ממנה היא התיוג, לא זה של פייסבוק, התיוג הקלאסי. בהיותי גבר חובש כיפה, אני באופן אוטומטי משויך פוליטית ורעיונית בעיני המאזינים לקבוצה מדומיינת ודובר בשמה. גם כאן בבלוג כותבים לי לא פעם "בתור דתי אתה אומר", ומתווכחים אצלי עם הדעות של זבולון אורלב או הרב אבינר.  אני מוצא שהמגיבים סבורים בלי לקרוא עד הסוף שאני מדבר מתוך גרונם הקולקטיבי. שני אנשים חשובים אמנם, אך אני אינני הם.

קושי אחר מהותי יותר הוא שישנם תהליכים המתכנים ביקורתיים ואינם אלא סוג מתוחכם במיוחד של יחסי כח, המנסים ליצור הגמוניה (במונחיו של גרמשי, אבל גם כפשוטו) על ידי סימון אזורים אסורים לשיח ביקורתי, ויוצרים דוגמות משלהם. (ראו למשל את טורו של אריאל סרי לוי, שעושה שימוש בז'אנר השאול מקונטקסט אחר, ומפרק באופן חתרני את השיח ההגמוני, הכאילו ניטרלי, על אגודת הסטודנטים ומעורבות פוליטית של צעירים.) לזכותן של מורותי בחוג יאמר, שהם אינן נופלות למלכודת הזו ומוכנות לדון באופן ביקורתי גם בהנחות היסוד שלהן, ושל הדיספלינה כולה.

העידן החדש

אני לא מצליח להתרגל למנשק המשתמש החדש של תוכנות מיקרוסופט. קניתי מחשב חדש, ואני שוקל להתקין בו וורד. (בינתיים משתמש באופן אופיס) קיבלתי לניסיון את הגרסה החדשה, זו עם ענני האיקונים המרחפים, המחייבים אותך להתרכז ולקוות שמתוך כך יופיע האייקון או התפריט. חצי שעה לקח לי למצוא את "שמירה בשם". השבוע, להוותי, אישרתי למיקרוסופט לעדכן לי את התוכנה החינמית שאני כותב בה את הפוסטים. חצי השעה הראשונה של הבקר הוקדשה למציאת עיצוב הפסקה. אני לא טיפוס שמרני בדרך כלל, אבל לא מצליח להבין מה התועלת בלערבב את כל האייקונים במרק אסוציאטיבי. זרם תודעה יכול להיות יופי של ז'אנר ספרותי, אבל לא ממש מוצלח בתור קונספציה לעיצוב של תפריטי הפעלה למערכת. מזל שלא מעצבים ככה את לוח השעונים של המטוסים. ואפרופו מטוסים אם תהיתם מה עושה היום גיורא חמיצר  אחרי שגמר את החידונים בגלי צה"ל, ככל הנראה הוא עובד במיקרוסופט בתור מעצב מוצר.  לפחות הם לא הזיזו את האותיות במקלדת. גם משהו.

ספר לשבת

בהוצאת בבל יצא לאור בעברית "מיתוס ומשמעות". ספרו (הישן) של קלוד לוי שטראוס שנפטר השנה . (תרגם העיר והוסיף אחרית דבר: נמרוד בר עם). לוי שטראוס הוא דמות מאתגרת עבורי. קודם כל,  מאתגר מאד להבין מה הוא רוצה להגיד, ואחר כך להתמודד עם הטיעונים עצמם. כשלמדתי בקורס "אנתרופולוגיה קלאסית"  ונדרשתי להציג בכתה פרק מתוך "החשיבה הפראית" צעדתי יד ביד עם ספרו הישן  של זאב לוי , "סטרוקטוראליזם בין מתוד ותמונת עולם"        (1976, ספרית פועלים).  בקורס "חברות שבטיות" שלמדתי אצל ידידו של לוי שטראוס – פרופסור אורי אלמגור, אמר הוא שגם בצרפתית זה נשמע מעורפל. שאלת ערפול הסגנון הנהוגה אצל ההוגים הצרפתיים, מעסיקה אותי מזה זמן וראויה לעיון בפני עצמה. אך בכל זאת, הזדמנות לקרוא את לוי שטראוס בבהירות יחסית היא דבר שלא כדאי להחמיץ. לוי שטראוס הוא הוגה חשוב בתולדות החשיבה המערבית של המאה העשרים. הספר מבוסס על חמש הרצאות שנשא לוי שטראוס ברדיו הקנדי בשנת 1977 . לוי שטראוס עוסק בהן באלמנטים מהותיים בהגותו. מהי חשיבה מיתית, לעומת זו ה"מדעית", ומדבר דווקא בזכותה של החשיבה המיתית. לוי שטראוס מספר על החשיבה הנקראת "פראית" זו שיוחסה לשבטים "פרימיטיביים" שנתפסה באנתרופולוגיה הקלאסית כחוסר יכולת להבין את העולם הנובעת ממקומם הנמוך בסולם ההתפתחות התרבותי. הוא עוסק בקשר בין החוקר למושא מחקרו, נושא רלבנטי עד היום הזה, ובאופן מפתיע למדי, המראה על יתרונות שיטתו כמו על חסרונותיה,  הוא קושר בין מבנה מיתוס למבנה של יצירה מוזיקלית.

שיר

את השיר הזה, שמעתי בשנות השבעים. אז היה מקובל לתרגם שמות שירים ולהקות ולכן הכרתי אותו כ"עונות בשמש"  (כמו גם את השיר "בקר עצוב, יום עצוב" של "להקת נכרי"), כמובן שלא הבנתי מלה, אבל המנגינה הייתה מרגיעה ודיברה על שמש ויין.

לימים התברר לי שהשיר מבוסס על שירו של ז'ק ברל "Le Moribond " וזכה גם לגרסה עברית בשם "הגוסס".  שבוצעה בעברית על ידי יוסי בנאי (וגם אחרים)

גם נירוונה הקליטו את השיר, בגרסה מורבידית למדי עם קורט קוביין על התופים.

אני לא מבין צרפתית ולכן איני יודע מי מהגרסאות מתאימה יותר למקור. זו העברית מרירה ומתחשבנת, בהומור מריר עם כל הסובבים את מיטתו של הגוסס, וזו של טרי באנגלית, רכה יותר ומפויסת עם העולם. לא רק בגלל התרגום, אלא גם בגלל העיבוד הרך. וכמובן יש את ההקשר הטוען את הביצוע של נירוונה במשמעויות נוספות.

נזכרתי בשיר הזה  בעניין של סיום, או בסיום של ענין. כולנו נמות יום אחד, מי בקיצו ומי לא בקיצו, אבל אני חושב יותר על דברים של יום יום, כשאתה עוזב איזה מקום או משלים איזו משימה חשובה, איך להביט אחורה. לא בזעם. זה לא מועיל, כי בסופו של דבר הכל הולך לאותו מקום.