שינויי מזג האוויר ומחשבות ליום ששי

כמה הערות על המצב. על מחקרים ואג'נדה, על כאלה שהאג'נדה שלהם לא כוללת מחקרים. על מזג האוויר ותעתועיו וקצת על בנק שבכסף שהרוויח קונה לעצמו מקום בכותל המזרח ש, ואולי לא. שבת שלום.

תרבות אגודה

השבוע קראתי מאמר של קתרין מקינון, וגם אחד מאתגר במיוחד של פרויד. שני אלה מאתגרים למדי את תפיסותי המוקדמות (שלא לומר דעות קדומות) . כתבתי כמה הערות בבלוג השני (מקינון, פרויד).

בשיעור ביום רביעי הציגו חברותי הסטודנטיות מאמר. שתיים מהן ענדו צלבים. תהיתי האם הן נוצריות ואיך לא הבחנתי בצלבים שלהן קודם. לא שיש לי משהו נגד נוצרים או נוצריות, רק תהיתי. אחר כך התברר לי שזה היה סוג של מיצג, שהתייחס לעבודה שנושא המאמר שהציגו הייתה מדונה. גם האירוע הזה סיפק לי מחשבה רפלקסיבית על הבניות שעברו עלי בילדותי, ומצד שני על אלה שלהן.

ועוד השבוע, לאחר לילה ללא שינה, הגשתי הצעה לרפרט. כן, עשיתי דברים כאלה בעבר, אבל החלדתי עם השנים. וככה כתבתי לאמור:

במסגרת תרגיל הסיכום, בו עלינו לערוך מחקר בהיקף מצומצם אני מציע לנתח גיליון אחד של המגזין "בלייזר". אמנם, שלא במפתיע, על שער כל גיליון מופיעה אישה צעירה בלבוש מינימאלי אך עלי להדגיש כי המיקוד בעבודה לא יהיה ביקורת על ייצוגים של נשיות בתרבות פופולארית, נושא שעסקו בו רבות, אלא על זיהוי וניתוח ביקורתי של הבניות הגבריות כמגדר. רוצה לומר, לא מהי דמותה של האישה המוחפצת בעיני המבט הגברי, אלא כיצד רואה גבר הרוכש עיתון שעליו תמונות נשים, את עצמו. מהי דמות הגבר ה"אידיאלי" (בשתי המשמעויות של המונח) בעיני הכותבים והעורכים במגזין, ומה עשוי לרכוש גבר שכזה, בעיני החברות המפרסמות, ומחלקת המודעות בעיתון.

(יש עוד הרבה טקסט, זה רק תקציר העניין)

כן, אני יודע מה אתם חושבים. מחר הוא ישכנע אותנו שהוא קונה פלייבוי בשביל המאמרים. אבל באמת, נושא הבניית הגבריות מעניין אותי. אני שחסר לי הכרומוזום השני, עברתי סוציאליזציה לתפקיד הגבר (אפילו היה לי שפם חלק מהזמן) מתעניין באחי הגברים. פעם אפילו חשבתי לכתוב דוקטורט על הבניית זהות גברית בקרב תלמידי ישיבות הסדר. איכשהו זה לא יצא.  וחוץ מזה, להגיד שיש בעולם החפצת נשים זה נכון וחשוב, אבל אינטלקטואלית אין בזה שום חידוש. אמרו את זה קודם לפני. האם צריך להכפיף את תחומי הענין המחקריים לאג'נדה בה אתה מאמין? אני לא מתכוון חלילה להכפפת המסקנות, אלא לעיסוק מחקרי דווקא בתחום מסוים. אני לא חושב כך. וגם אם כן, מקומי בעולם המחקר צנוע כל כך שאני לא מרגיש מחויב לאג'נדה כלשהי. אני רק יושב ולומד.

כסף מסובב את העולם

מסתבר שלא כולם כותבים עבודות. יש כאלה שמבצעים קריאה חתרנית למושג "קונים דעת". אריאל סרי לוי כותב על כך בבלוג שלו, כדאי לקרוא. האמת שידעתי שיש אתרים שמוכרים עבודות, וממש שמחתי שאנשים כל כך מתעניינים בז'אנר שהם מוכנים לשלם על עבודה אחת מחיר של שלשה ארבעה ספרי עיון טובים.

גם ריח אורנים לא היה

התחממות כדור הארץ או לא, גם לי נראה שהעולם הולך ומשתגע. חמסינים במשלט, שריפת ענק ולמחרת הסופה המשונה הזו. בYNET ממשיכים לספר לנו ברוח ספרותית על האסון. אחרי "מחכים לפתיחת שערי שמיים" בשריפה בכרמל, הם מדברים על "בתי הקפה והברים נראים כמו אחרי תגרה המונית – כסאות שבורים וחביות בירה שהתפזרו." כאילו היה זה מערבון ראוי לשמו. באותה כתבה הם מצטטים גם אחד שבית הקפה שלו נהרס המדבר על "פיגוע טבע". כאילו שכך זה מובן יותר. באירוע המצער נהרסה חנות למכירת בגדי ילדים. בבקר למחרת שמעתי שדרן תואם-רפי-רשף מנסה לראיין את בעל החנות, שאמור להיות המום ונסער בעקבות הסערה. "תספר לנו על החנות, מה ניזוק, איך אתה מרגיש כשאתה נכנס לחנות", בעל החנות ענה קצרות – הכל נהרס, לא נשאר כלום. אין מה לספר.  השדרן עוד ניסה להגיד – "אתה לא מרגיש שנהרס לך מפעל חיים?", לא, רטן האיש. אנחנו רשת, וזו חנות אחת. ננקה את הכל, נתקן, נקנה סחורה חדשה, והביטוח ישלם.  יבשן שכמותו. איפה "עברתי בסביבה ושמעתי בום", איפה קצת פאניקה ודמעות.

אצלנו בגינה נשברה הנדנדה, למפעל החיים שלום, תודה ששאלתם.

(בתמונה השקע שגרם לסופה. הוא זז ממקומו וגרם לתגובות אטמוספריות נרחבות בכל הסלון)

מיליון סיבות

עקרונות האחריות התאגידית, שאומצו על ידנו לפני מספר שנים, מאגדים ומסדירים את כל הפעילות החברתית, הקהילתית, החינוכית והסביבתית ……לכדי משנה סדורה, שאף שלובה באסטרטגיה העסקית שלנו. אם אצטרך לתמצת את מהות התפיסה הזאת, אומר כי הליבה שלה היא קיום דיאלוג בין הארגון ובין מחזיקי העניין שלו: עובדים, בעלי מניות, לקוחות וקהילה, מתוך פתיחות שקיפות ונגישות רבים ככל הניתן. העולם הדיגיטלי של היום מעניק לדיאלוג הזה פלטפורמה, שלא יכולנו לדמיין נוחה ממנה. הרשתות החברתיות מזמינות קיום דיאלוג בלתי אמצעי עם כל מי שרק חפץ לקיים אותו, ואנחנו שמחים על כך ומשתדלים ללמוד לעומק את האפשרויות שהן פורשות בפנינו.

מתוך הבלוג של הבנק

בנק אחד החליט להוציא קצת מתקציב הפרסום שלו בשיטה מתוחכמת. במקום להביא שחקנים שיספרו לנו על ארגוני מורים, להטריד את השוטר אזולאי מקברו, או לסדר לשחקן שלא הצליח עד כה עבודה בסדרת טלוויזיה, הוא יחלק כסף לעמותות. לא סתם כסף – מיליון שקלים חדשים. לי נודע על המבצע הזה לאחר שקרוב משפחתי העובד באחת העמותות הפציר בי להצביע לטובת אותה עמותה, פעם אחת ביום. כל יום מצביעים מחדש? כן, אמר הקרוב. אלה כללי המשחק. רוצה לומר, מבקש הבנק שתפקוד את האתר לפחות פעם ביום ותזכר בטוב שהוא מרעיף על עמך ישראל.  שאלתי אותו – למה דווקא אחת, ולא שלש, או חמש כמנהג המוסלמים, הוא לא ענה. נכנסתי, הצבעתי. (הוא ביקש יפה, וגם הכין לי קפה). גיליתי שם שלל עמותות המשתחוות לאגורת כסף. הפרויקט מדגים כמה רבות הן העמותות, וכמה עזה התחרות בין עשר עמותות שכולן עוסקות באותו נושא, כל אחת מפינה קצת קצת אחרת. וכולן צריכות את הכסף של הבנק, במקום שמדינה תדאג לכל השירותים והעניינים החשובים הללו, הם הופרטו, ועכשיו מתחננות לבנק שיטפטף להן קצת מפירות הצמיחה המחלחלת כלפי מטה.

צפיתי גם בכמה סרטונים. יש שם אגודה אחת, תמוהה במקצת המבקשת שנקנה לכל מורה מחשב נייד. אני בטוח שהיא תזכה לפחות לשמונים אלף קולות, גם אני הייתי מצביע לעמותה שתקנה לי טלויזיה וכורסה חדשה לסלון. יש אחרת, ירוקה, שרוצה לשכנע אותנו לרכוב על אופניים. קוראים לה "עמותת חיים וסביבה" והיא מריצה את "קמפיין היום יום" אני בעד אופניים, והתריסים בבית שלי ירוקים (זה נגד שדים ורוחות, בדוק ומנוסה), מה עוד שמבט חטוף מראה שיש שם אוהדי בית"ר ירושלים, הקבוצה החביבה עלי משחר נעורי. ולכן צפיתי בה. כדי לחסוך לכם את הטיול לאתר הבנק, הנה היא כלשונה:

התסריט מתבסס על תכנית טלוויזיה כלשהי המתמחה בהצגת בורותם של אנשים מן הרחוב. וכאן נשאלים כביכול שני גברים צעירים בעלי חזות מזרחית ועוטי צעיף של בית"ר ירושלים שאלות פשוטות ונכשלים בכך. בית"ר ירושלים היא כידוע סימבול ל"עממיות", זו הקבוצה שאוהדים אותה הסוחרים בשוק מחנה יהודה. על פי הסטריאוטיפ, למשל, רואה חשבון מגבעתיים שעובד בבנק ישראל יהיה אוהד של הפועל תל אביב, או לכל היותר מכבי חיפה.  את בית"ר ירושלים אוהדים העילגים, שהם כמובן מזרחים. הסרטון הזה, מעורר שוב את התהייה על המיקום החברתי של ארגוני סביבה וכיצד הם רואים את עצמם, ואת הסביבה החברתית שלהם.

ספר

עם בוא האביב, לאחר שנת החורף, מתעוררים מומינטרול והוריו , סנורק וסנורקה, סניף סנופקין והמיולין, ועדין לא יודעים אלו הרפתקאות קסומות ומפתיעות מחכות להם

חדש בהוצאת כתר, ספרה הקלאסי של טובה ינסן "משפחת המומינים – הסיפור על מגבעת המכשף". משוודית – דנה כספי, שגם הוסיפה אחרית דבר. (שהיא, למרבה הצער, ללא ניקוד)

אני עוד זוכר את "משפחת החיות המוזרות". אחר כך באו המומינים בטלויזיה, ואני הייתי כבר מבוגר מדי. הילדים שלי אוהבים אותם עד היום. עכשיו, יצא תרגום חדש, מהמקור השוודי ממש, לא כמו ההוא שהיה מאנגלית, וצינזרו ממנו קטעים, ה' ישמור. (במיוחד הסיפור על מסיבת הרווקים של סנופקין, והרגלי השתייה של מומין אמא). אקראהו בשקיקה השבת, אם הילדים שלי (שגדלו בינתיים) יתנו לי ויפסיקו לריב על הספר, או שאני אקרא לסריאימא.

שיר

ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, אז כן, הוא מוכר, גם ים מוחק שמות כתובים בחול. אבל זה בסדר, גם מחבר "תהלים" העתיק קטעים שלמים מתוך הסידור. הלא כן?