הערה

קפטן אינטרנט מספר לנו ש:

ספר חדש של שרי טארקל, פסיכולוגית וחוקרת ב-MIT, מזהיר כי הכניעה לעולם הדיגיטלי ולרשתות החברתיות בעצם מבודדת אותנו

שרי טארקל שכבר כתבה ספרים של מחשבים ואנשים מודאגת ממה שיקרה לאנושות בימים הקרובים. היא מצוטטת שם כאומרת:

כיום, כשאנו לא בטוחים ביחסים שלנו וחוששים מאינטימיות, אנחנו פונים לטכנולוגיה כדי למצוא דרכים להיות ביחסים ולהגן על עצמנו מהם בעת ובעונה אחת".

.אם נמשיך להשתמש בפייסבוק וחברותיה, לא יהיו לנו יותר חברים, נדבר עם עצמנו ועם אוטומטים, וגם תהיה לנו עששת בשיניים. או שזה לא קשור. היא גם מצטטת תיכוניסטית מבולבלת שטענה בתוקף שעולמה יחשך עליה אם פייסבוק תסגר, או טוויטר ימות או משהו מדאיג כזה

ולא, היא לא טכנופובית, או לודיטית  חלילה (לודיטים הם אנשים שמתביישים להגיד שהם גרים בלוד) היא רק כותבת ספרים, לטובתנו.

האמת שזה כבר מתחיל להיות מעייף, ז'אנר "פייסבוק אוכלת לנו את החברים". קשה להגיד משהו מקורי שלא נטחן עד דק. לי נראה שאסימוב בספריו כבר מיצה את כל הרעיונות על חברה של יחידים שמדברת רק בהולוגרמות. (בסדרת "מערות הפלדה") ואם אתם לא בענין, גם  למרטין בובר היה מה לומר בנושא (ההדגשה שלי), אז קחו אויר ותקראו:

סימן-ההיכר הנעלה של חיי-צוותא אנושיים, הלשון, הוא עדות מבחינה כפולה לשורש ישות-האדם. בני אדם מגלים עצמם לבני אדם גילוי אחר, לא שונה שינוי דרגה, אלא שונה שינוי מהות, מגילוי זה שמגלות החיות זו לזו, לבנות-לווייתן שלהן. שותף הוא האדם לכמה חיות לפנייה של קריאה, ואילו פנייה של דיבור מיוחדת לו ייחוד-מהות, והדיבור עומד על הנחת האחֵרוּת העצמאית של האחר ועל ההודאה בה, ועל יסוד זה דווקא באים בני אדם לידי זיקה זה עם זה תוך דיבור וענייה. יכול שצורת-המלה העתיקה ביותר הוא השם הפרטי, לבד מכינויי המצבים במלה-משפט ('הולופראזות') שהיו מאותתים לנוגע בדבר, ואפשר שקודם הוא בזמן להם: השם הפרטי שהיה מודיע מן המרחק לבן-הלוויה ולעוזר, שצריכים לו, לו ממש, במצב מסוים. זה וזה עדיין אותו הם, ואף-על-פי-כן כבר מלים הם, שכן – וזו עדות שנייה שמעידה הלשון על שורש ישות האדם – האדם מרחק גם את קולות הקריאה של עצמו ומטיל עצמאות בהם, הוא מניח אותם הצדה בחינת עצמים מוכנים ומזומנים לשימוש, כשם שהוא מניח את הכלים שהוכשרו על-ידו, הוא עושה אותם לכלל מלים, שקיום להן לפי עצמן. כאן, בלשון המלים, דיבור-הפנייה כאילו עוקר את עצמו, עושה את עצמו דיבור-סתם – ברם לא בא זה אלא בשביל לחזות ולהתחדש על כל חיוּתו, אמנם לא בוויכוחים החביבים על הבריות, המשתמשים לרעה במציאות הלשונית, האמיתית, היוצאת מן הלב. אילו היה עולה בידנו ביום מן הימים לבוא בדברים איש עם רעהו רק דרך דיקטוֹגראף בלבד, הווה אומר, ללא מגע אישי, היינו מאבדים בידיים את הסיכוי להתהוות-האדם.

[…]

אנושיות ואנושות באות לעולם בפגישות של אמת. כאן רואה ומרגיש האדם את עצמו לא רק מוגבל בידי האדם, נתון כולו על ידו לסופיותו של עצמו, לחלקיותו של עצמו, לצורך-השלמתו של עצמו, אלא יחסו של עצמו לאמת נמצא מתעלה על-ידי יחסו של האחר לאמת זו גופה; יחס זה השונה לפי ייחודו האישי של האחר והוא מיועד לנבוט נביטה אחרת ולגדל גידול אחר, צורך הוא לבני-אדם ונתון להם לבני-אדם לאשר אח את אח בישוּתם הפרטית-האישית תוך פגישות-אמת; ברם למעלה מכן צורך הוא להם ונתון הוא להם לראות איש איש את האמת, שנשמתו נאבקה עליה וזכתה בה, בהתברקותה בדרך אחרת – שהיא גם אישורה – בנפש האחר חברו.

(בובר, פני אדם, 129-127)

 

(תודה לאריאל על ההקלדה)