השבוע פירסם גדעון לוי מאמר מעט חריג
חליל גבעתי-רפ, חובש בסיירת נח"ל, קרא את שפינוזה, אהב את לאה גולדברג והיה מעורב חברתית ופוליטית. באפריל האחרון, ביום השואה, הוא התאבד בירייה, מותיר אחריו מכתב.
לוי מתאר את סיפור חייו של חליל, את הספרים שאהב ואת החברים. חליל, כך הוא מספר היה קרוע בנפשו בין דעותיו ותחושותיו לאילוצים שכפה עליו השירות הצבאי. חליל גבעתי-רפ היה בוודאי איש הגון ואהוב על משפחתו וחבריו, ומותו ציער אותם צער עמוק שקשה , אם בכלל אפשר, לשאת אותו.
אני לא חושד בגדעון לוי שעשה שימוש מניפולטיבי בסיפור הטראגי הזה כדי לקדם את האג'נדה שלו, אבל בכל זאת הוא טעה טעות חמורה. רומנטיזציה של התאבדות, וסיפור על איש טוב והגון שבחר להתאבד היא שגיאה קשה. קודם כל, בקרב קהילת החוקרים העוסקים בתחום רווחת הדעה כי פרסום משבח ומפאר את דמותו של מתאבד, עלול לגרום לאחרים המתלבטים לבחור בפתרון ההתאבדות, מה שמכונה "אפקט ורתר" (בשל תופעה של עלייה משמעותית בהתאבדויות בעקבות פרסום הספר "ייסורי ורתר הצעיר"). בישראל, כמו ברבות ממדינות המערב נוהגים לצמצם בדיווחים על התאבדויות, והכתבה הזו היא מקרה חריג.
מעבר לכך, התאבדות היא מעשה מוסרי פסול. המתאבד פוגע פגיעה קשה ומרה בכל מי שסובב אותו, מתוך ראיה אנוכית. אי אפשר להצדיק את ההתאבדות בשם מחאה כנגד ענין זה או אחר. הייתה שמורה לו האפשרות להיות אקטיביסט, סרבן או להקדיש חייו לכתיבת מאמרים בעתון "הארץ". מתאבד לא "מוצא מנוחה" לאחר המעשה, זו אמירה משונה שאיני יכול הבין אותה. בין אם אתה מאמין בהישארות הנפש ובין אם לא.
הטיעון היחיד שאפשר לומר בזכותו של מי שנטל בעצמו את חייו, היא שה"בחירה" להתאבד אינה רצון חפשי אמיתי אלא חוסר יכולת להבין את המציאות. ואותו אחד יקר שהיה ואבד, בשל מצוקותיו האישיות הקשות, שיקול הדעת שלו נפגע ולא היה יכול להבחין בין טוב ורע.
דברים נכונים, מוכחים וכואבים. אפשר להוסיף ששירלי אברמי כתבה ספר מצוין על השפעת התאבדות על בני משפחה: "אחרון מכתבו ילבין". היא טוענת שזו אחת הפגיעות הרגשיות הקשות ביותר להתאוששות, משפחות רבות לעולם לא מצליחות להשתקם מהתאבדות. לטענתה התאבדות של חייל היא המסובכת ביותר מבחינת המשפחה: השילוב של שכול בדרגה החברתית הגבוהה ביותר עם מוות ש"מדורג נמוך" דוחף משפחות של חיילים מתאבדים להסתרה ואי-התמודדות קיצוניות. בהקשר זה ניתן לומר לזכותו של גדעון לוי שאם המשפחה אכן פנתה אליו, אולי הוא סייע כך לשיקום שלהם.
אבל עדיין, כפי שכתבת, רומנטיזציה של התאבדות היא דבר מסוכן מאד.
"אקדח שהופיע במערכה הראשונה ירה בשלישית" – כך אומר פתגם סיני עתיק שבכל פעם מייחסים אותו למישהו אחר..
הכוונה המקורית הייתה מו הסתם לכך שביצירה האומנותית יש משמעות לפרטים הקטנים, ומה שהיוצר בחר להציג בתחילת ההצגה או הסרט נועדו להשתומש בהמשך.
בתור פרפראזה על הפתגם המקורי הייתי אומר שמי שניתן בידיו אקדח עלול בסוף למצוא סיבה מפוקפקת להשתמש בו, וזה נכון למי שיוצא לבלות ביום שישי עם סכין בכיס ומוצא סיבה לעשות בו שימוש כשמשהו לא מצא חן בעיניו, וזה נכון גם לגבי פרסום של התאבדויות: אנשים צעירים שומעים ומבינים שאפשר להתאבד כשדברים לא מסתדרים, והם מתחילים להרהר לאחר אהבה נכזבת או ריב עם ההורים אם זו עילה מתאימה לכך, ולבסוף מישהו מוצא סיבה מתאימה ומתאבד.
לא פלא איפוא שאחוזי ההתאבדות הגדולים ביותר אינן במדינות מוכות גורל כמו באפריקה או בדרום אמריקה, אלא במדינות עשירות כמו שבדיה או יפן בהן יש זמן למותרות כאלה.
קראתי את הכתבה ולא התרשמתי שלוי מעודד התאבדות. הכתבה, וגם עצם פרסומה, נובעים מתפיסה רווחת המקדשת את מורשתו של אדם שמת. כאשר אדם נפטר מן העולם, ובפרט אדם צעיר שתרם לעולם והאמין באידיאלים נשגבים, הקרובים לו חשים צורך לספר את סיפורו וחשים שמוטלת עליהם שליחות להגשים את הרעיונות שהוא האמין בהם, אף על פי שאין כל קשר נראה לעין בין מותו לבין אמונתו באותם רעיונות. זו אותה תפיסה של "אלה היו מילותיו האחרונות", "במותו ציווה לנו את…" וכו'. יחסית למקום המוגזם לחלוטין שמקבלים הורים שכולים במערך קבלת ההחלטות במדינה ובשיח הציבורי, זו כתבה עדינה.
לחייל המנוח כאב מאוד על כך שלא שחררו את גלעד שליט, וזה נוגע ללב. אבל האם התאבדותו אמורה לשנות במשהו את דעתנו לגבי גלעד שליט? הרי גדעון לוי עצמו סבור ששליט הוא שבוי מלחמה לגיטימי ושממילא יש לשחרר את אסירי חמאס.
המון אנשים מתאבדים בצבא, ומחוץ לצבא. הצבא מספק נשק, הזדמנות להתבודד ותוספת לחץ נפשי, וזה כנראה מגביר את התופעה, ובמיוחד בבסיסי טירונים. חלק מהמתאבדים ימניים, חלקם שמאלנים, חלקם סתם מנסים לזרום עם החיים ללא הצלחה יתרה. חלקם פציפיסטים וחלקם מורעלים. ולכולם הייתה בעיה נפשית שלא טופלה, או שהטיפול בה לא צלח.
ההורים שלו טועים לדעתי בכך שהם רואים בהתאבדות "מוות אידיאולוגי מתוכנן מראש", שהרי כמהלך של מחאה או הימנעות מהריגת אחרים או משותפות בכיבוש וכו', אכן אין בזה שום הגיון כפי שכבר העירו. עם זאת, הם צודקים בכך שהצבא מלחיץ, וזה גורם נזקים נפשיים לאנשים, ובמקרים מסוימים זה עלול להצטרף ללחצים ובעיות נפשיות נוספות ובסופו של דבר להתאבדות. האם זה אומר שצריך לבטל את הצבא? לא. האם כדאי שזה יגביר את המודעות לכך, את ההכרה בחריגים שלא מסוגלים לעמוד בזה ואת הטיפול במי שנקלע למצוקה שהשירות הצבאי גרם לה או הגביר אותה? ודאי שכן.
עם זאת, ייתכן שבעצם פרסום כתבה על התאבדות, ובייחוד ללא הבהרה שזהו מעשה נואש, חולני (במובן המילולי, לא השיפוטי) וחסר הגיון – יש בעיה.