מי אוהב אותך יותר ממני

האישה שלא היתה בלנקה פסעה אל מריו מעומק המסדרון ולגופה חולצת המשי הירוקה, מכנסי הג'ינס ונעליה נמוכות העקב של בלנקה. כשהתקרבה וחייכה אליו, צמצמה מעט את עיניה, העיניים שצבען וצורתן היו כשל בלנקה אך לא היו שלה, ובירכה אותו לשלום בנימת קול זהה כל כך לקולה של בלנקה, עד שנדמה כי באמת בלנקה היא זו שדיברה. בדיוק כמו בלנקה היא התכופפה מעט כשנשקה לו, משום שהיתה מעט גבוהה ממנו, אבל במקום לקפוץ את שפתיה בשעה שרפרפו על שפתיו בפיזור דעת ובחיפזון של מי שחוזר על תנועה של מה בכך, פתחה את פיה ותרה אחר לשונו של מריו, שהיה כל כך מופתע מן הלבביות הפתאומית, שלא השכיל להגיב בזמן.
בנשימתה וברכות הבשרנית של שפתיה נדמה לו שהוא מזהה את העונג שנלווה לנשיקותיה הראשונות של בלנקה, שעכשיו היא מזויפת, אבל זהה בכל זאת, חיקוי מדויק ללא פגם, או כמעט ללא פגם, שהפך את המצב לבלתי ממשי עוד יותר. הוא הוקיר את מגע כפות הידיים הארוכות והרכות שלמרות הכול לא היו ידיה של בלנקה, את המחווה הזרה לה של חיבוק מותניו בשעה שהנחתה אותו אל חדר האוכל, כאילו הוא, בעל הבית, לא מכיר את הדירה שהתגורר בה עוד לפני שפגש את בלנקה, או כאילו הדירה גם היא חיקוי מדויק וכוזב של משהו אבוד: הדירה, התמונות במסדרון, הרהיטים בחדר האוכל, רהיטים שבלנקה נהגה לבקר בחריפות – ולא בלי סיבה, שכן כשמריו קנה אותם היה לו טעם איום ונורא – המפה הרקומה בידי אמו או סבתו של מריו, מערכת כלי החרסינה, הקערות שבהן ההביל מרק שזה עתה הוכן, שזה עתה נמזג בידי המתחזה או הכפילה הזהה כמעט של בלנקה, שהסירה אותו מעל הכיריים ברגע שראתה מן המרפסת שמריו חוצה את הכביש. (אלא שבלנקה, האמיתית, בלנקה של פעם, אולי מעולם לא יצאה אל המרפסת כדי לראות אם הוא מגיע)

(פתיחת הספר)

מריו חושב שאשתו, בלנקה, נעלמה ובמקומה הגיעה מישהי אחרת. נראית כמו בלנקה, לבושה בבגדיה, דומה לה עד מאד, אך היא אינה בלנקה. מריו ובלנקה הם גיבורי הנובלה "בלעדיה" שכתב אנטוניו מוניוס מולינה. (מספרדית: יערית טאובר, הוצאת כתר תשע"א). מריו הוא שרטט, איש מיושב בדעתו, פרובינציאלי. חי את חייו הרגועים והמשעממים. חוזר הביתה לארוחת הצהריים. אשתו, בלנקה, היא כל מה שהוא לא. היא חובבת אמנות ואמנים, נעה ונדה כרוח סערה. מריו בא ממשפחה ממעמד הפועלים, מנסה להשיג קצת בטחון כלכלי, במשרה פשוטה אך בטוחה. ואשתו בלנקה ממשפחה אמידה, הבטוחה בעושרה ויציבותה הכלכלית ולא עובדת למחייתה. בלנקה הבוהמיינית מזלזלת באורח החיים של מריו. מריו, על אף שהוא כל כך פרובינציאלי, לא נסחף כמוה ויודע להבחין בין טוב לרע, בין האמיתי למזויף. מריו חוזר כל יום הביתה לארוחת הצהריים, ומעדיף את חברתה של אשתו על פני כל דבר שבעולם. בלנקה מחפשת את חברתם של חבריה האמנים, ומזלזלת ב"פקידים מנטליים", אנשים שהולכים לעבודה כל בקר בזמן. הניגוד ביניהם חריף – הסערה שלא מוצאת מנוחה או השלווה הבורגנית המיושבת בדעתה.  

עלילתו של הספר, שנכתב בשנת 2000, מתרחשת בספרד של שנות השמונים של המאה הקודמת ובתוכו ביקורת נוקבת על חיי הרוח והאמנות של התקופה. דרך עיניו של מריו, מוצגים כל האמנים בגרוש והמהפכנים בפרוטה, בעליבותם האישית והאידיאולוגית. כמו בכל סאטירה טובה, היו שם כמה וכמה דמויות שהזכירו לי אנשים ונשים ממקומותינו בעת הזו.

הספר הקצר הזה, הוא פשוט ומורכב בעת ועונה אחת. אין בעלילה תהפוכות דרמטיות, יריות שודדים או חייזרים המתחפשים לבני אדם ונמלטים בחלליות. רחוק מאד מכך.  הנובלה נסבה כולה סביב השאלה מי זו בלנקה הכפולה, תעתוע דמיון, או שמא בלנקה עצמה שבחרה לשנות את עולמה ואת חייה עם מריו, ואולי משהו אחר. בתוך כך בתיאורים פשוטים ונוקבים הוא מצליח להעלות את השאלות על טיבם שלחיי משפחה,על אהבה בתוך פערים האם היא מן האפשר, ואת כל זה הוא עושה בעדינות, כציור בצבעי מים כשהוא מוליך אותנו בתוך זכרונותיו של של מריו, זה האומלל, השואל את עצמו איפה היא בלנקה האמיתית, בלנקה של פעם.

 

 

 

  [youtube https://www.youtube.com/watch?v=eLfgImqmI-M]