שלושה ספרים

אני אוהב ספרי עיון. כשאנחנו יוצאים לחופשות אני לוקח איתי חמשה עשר ספרים במזוודה, חדשים עם ריח של דפוס. נכון, לפחות ארבעה עשר מהם נשארים חדשים גם בדרך חזרה, אבל הרעיון שהם שם איתי שומר עלי בעליות ובירידות. בשנים האחרונות, האח ואף הידד, ישנן יותר ויותר הוצאות ספרים המקדישות זמן ומקום להוצאת לאור של ספרי עיון. אחת מהן היא "ספרי עליית הגג" , אמנם לאחרונה היא ידועה יותר בשל התרגום הקלאסי של גילי בר הלל  ליצירה האפית המונומנטלית "הארי פוטר", אך אני מבקש לספר לכם על הסדרה הפילוסופית. סדרה שיש בה  ספרי מבוא איכותיים אך גם תרגומים מז'אנר העיון החביב  עלי במיוחד – תרגום של יצירות קלאסיות, כאלה שהשפיעו על התרבות ועל החשיבה.

אני שמח שיש מי שיושב וטורח ומתרגם ועורך ומנגיש את הספרים הללו לקורא העברית.  אני לא אוהב את חבורת מעקמי האף ומחמיצי הפנים האומרים ש"צריך לקרוא במקור, אחרת זה לא זה". לדעתי – תרגום משובח ומוקפד, במיוחד של ספרי עיון מעשיר את התרבות הישראלית. אני חושב שחשוב מאד שסטודנטים,ושאר אנשים מתעניינים,יוכלו לקרוא את הספרים, ולא רק ללמוד עליהם.  אני חושד שהם מבקשים לשמור את הידע קרוב אליהם, ולהבחין עצמם מאלה שלא זכו, או סתם כאלה שהם לא הם. קצת כמו המהומה שפרצה כשפייסבוק החליטו לתרגם את הממשק לעברית  (עיינו בטוקבקים, כאן).

ממש לאחרונה יצאו לאור שלשה תרגומים של ספרים חשובים, ממש חשובים. איך לומר בעדינות? "ללקק את האצבעות". מפאת קוצר הזמן והמקום, לא אדון כרגע בשאלת הפרויקט הפילוסופי הדכאני ומשטר השיח שהוא יוצר, ואפילו לא אסקור אותם כאן בהרחבה, אסתפק בלשמוח יחד אתכם – יש מה לקרוא בחופשה הקרובה.

 

צדק כהוגנות – הצגה מחודשת, ג'ון רולס.  מאנגלית: דפי אגם-סגל.

 

"השאלה של הוֹגנוּת מתעוררת כאשר אנשים חופשיים, שאין לאף אחד מהם שום סמכות על האחר, עוסקים בפעילות משותפת ובינם לבין עצמם קובעים… את הכללים המגדירים את הפעילות הזאת ומחליטים על החלוקה הראויה של יתרונות ומַטָלוֹת שבה… פעילות תירָאה בעיני המשתתפים הוגנת אם אף אחד מהם איננו מרגיש כי בכך שהוא משתתף בה הוא – או מישהו מן האחרים – מנוצל, או נאלץ להסכים לתביעות שאין הוא רואה אותן כלגיטימיות.
טעות היא לחשוב כי חברה צודקת וטובה חייבת לדאוג לרמת חיים חומרית גבוהה. מה שבני-אדם רוצים היא עבודה שיש בה משמעות, תוך שיתוף-פעולה חופשי עם אחרים… כדי להשיג זאת אין צורך בעושר רב. לאמיתו של דבר, מעֵבר לנקודה מסוימת יש יותר סיכוי שהעושר יהיה מכשול של ממש: הפרעה חסרת-טעם, אם לא פיתוי להתפנקות ולריקנות."
בהצגה מחודשת מוגש לקורא העברי הסיכום, העדכון, והפיתוח האחרון של תיאוריית הצדק כהוגנות שכתב רולס (2002-1921) לפני מותו, פרי עמל של חצי מאה.

(מתוך הכיתוב על דש הספר)

 

מאמר על המתודה, רנה דקארט , מצרפתית: יהושע קנז

… אין מטרתי להורות כאן את המתודה שצריך כל אחד לסגל לו כדי להפעיל נכונה את תבונתו, אלא להראות כיצד נהגתי אני להפעיל את תבונתי. הבאים להורות מתכּוֹנת לזולתם צריך שיהיו מוכשרים יותר משומעיהם, ואם יִשגו אף בקטן שבפרטים, יהיו ראויים לגנאי. ואולם הואיל ובמאמר זה אינני רואה אלא מין סיפור מעשה, ואם תרצו, אגדה, ובה – לצד כמה דוגמאות שאפשר לנהוג על פיהן – יימצאו אולי כמה דוגמאות אחרות שראוי לדחותן, אני מקווה כי זה יועיל לכמה קוראים ולא יזיק לאיש, וכי כולם יכירו לי טובה על גילוי¬-הלב שלי… כשהשלמתי את מסלול הלימודים שבסופו מתקבלים אל חוג המלומדים… ספקות ומִשׁגים רבים כל-כך בילבלו אותי עד שדומה היה לי שכל מאמץ הלימודים לא הועיל לי אלא רק בזאת, שנתגלה לי יותר ויותר גודל בורותי. ובכל זאת, הרי הייתי באחד ממוסדות הלימוד המפורסמים באירופה, וחשבתי שמן הסתם יש בו מלומדים שכמוהם אין בשום מקום עלי אדמות…"
בשנת 1637 יצא לאור ספר צנום: מאמר על המתודה: כיצד להדריך נכונה את התבונה ולבקש את האמת במדעים. הספר לא היה כתוב, כמקובל אז, לטינית, אלא צרפתית, מפני שמחברו רצה שכל משכיל יקרא אותו, ובכך אף הצליח מעל לכל המשוער. והוא נדפס לא בצרפת, אלא בלַיידֶן שבהולנד. והוא הופיע בעילום שם. הופעתו של המאמר על המתודה, שפירסם דקארט שש שנים לפני ספרו הפילוסופי הגדול, הגיונות, היא אחת מנקודות המיפנה המסעירות במחשבה המערבית.

(מתוך הכיתוב על דש הספר)

 

הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות, עמנואל קאנט, מגרמנית: חנן אלשטיין

אי-אפשר להעלות על הדעת דבר כלשהו בעולם, ואכן אף לא מחוצה לו, שיכול להיחשב לטוב ללא כל סייג, חוץ מרצון טוב. שׂכל, שנינות, כוח שיפוט ושאר כישרונות הרוח, ויהיו שמותיהם אשר יהיו, או אומץ-לב, החלטיות, ודבקות בתוכניות… – כולם טובים ורצויים בלי ספק מבחינות רבות. עם זה, הם גם עלולים להיעשות לרעים ולמזיקים ביותר, אם הרצון שעליו להשתמש במתנות אלה שהטבע מעניק… אינו טוב. כך הדבר גם במה שנוגע למתנות המזל. עוצמה, עושר, כבוד, אפילו בריאות ואותה הרגשה כללית טובה ושׂביעות הרצון ממצבנו הנכללות בשם אושר – כולם מביאים לידי אומץ-לב ומתוך כך לעיתים קרובות גם לידי גַבהוּת-לב, אם לא קיים רצון טוב המתקן את השפעתם על הנפש,… ולא זו בלבד אלא שמשקיף תבוני ובלתי משוחד לעולם לא יוכל לשאוב הנאה למראה שִׂגשׂוּגוֹ הבלתי פוסק של יצור שאינו ניחן בשום סימן לרצון טהור וטוב, וכך נראה שהרצון הטוב הוא התנאי ההכרחי שבלעדיו אין האדם ראוי לאושר."
כך נפתח חלקו הראשון של הספר שהוא מן הנערצים ומעוררי-המחלוקת שבתולדות הפילוסופיה. הנחת היסוד הזאת, על פרשנויותיה המגוּונת, היא ללא ספק אחת מתוך הקבוצה המצומצמת מאוד של יצירות מקוריות לחלוטין בתורת המוסר. האוּמנם הצליח קאנט להוכיח את ההצהרה המרוֹממת הזאת בטיעונים הסבוכים שגייס להוכחתה?
הנה "העיקרון העליון של המוסר", שאותו גזר וניסח קאנט בדרך שאינה חדֵלה מלרגש (ולהטריד) דורות של קוראים בעוצמתה: "פְּעל באופן כזה, שלעולם לא תתייחס אל האנושיות, הן זו שבך והן זו שבכל אדם אחר, כאל אמצעי בלבד, אלא תמיד ובאותו הזמן כאל תכלית." האם שיכנע אותנו קאנט בהכרחיותו של העיקרון הזה? בבלעדיותו? ומה פירושו?

(מתוך הכיתוב על דש הספר)

 

 [youtube https://www.youtube.com/watch?v=r3auxmtbCko]