מחקרים מראים שאירועי טרור לא משנים דעות, בוודאי לא בטווח הקצר. אני לא יודע מה באשר לאסונות טבע. הצונאמי הענק הקודם ב 2004 הביא למותם של מאות אלפי אנשים. הגל הזה התרחש במוקדים עירוניים, והוא מצולם הרבה יותר, מה שהופך אותו לנגיש אולי, אך עדיין בלתי נתפס, והדרך היחידה שבה רבים מצליחים לקרב זאת לנפשם היא השוואה לסרטי אסונות עתירי תקציב.
הרי זו תפילת שווא
ביום ששי בצהריים ערוצי הטלוויזיה הישראליים לא חשבו שיש סיבה להפסיק את השידורים ולעבור למתכונת מיוחדת. בינתיים הקשבתי לשידורי הBBC ששידרו צילומים ראשונים מאזורי האסון. אחר כך החל ערוץ 2,דומני, לשדר. במתכונת הישראלית הידועה. מ"יצאנו לרחוב ושמענו בום" ועד לישראלי המתייר הרגוע, המספר על "היפנים האלה" דרך "נודה לך בשלב הזה" ההכרחי. ואז היה צורך לדווח על מספר ההרוגים. מסתבר שהשדרנים מאמינים באופן מיסטי שיש השפעה למה שיאמרו או יקוו. "אנחנו מקווים שאין הרבה נפגעים", מספר ההרוגים עוד יעלה, ככל הנראה, אך נתפלל לטוב. ובכן חברים, מדובר באסון. מספר ההרוגים לא יעלה בצורה משמעותית, אלא מנין הגופות. וכדאי שתבינו מה קורה, שדרנים יקרים, או שתשאלו מישהו – הרעש ביפן עוצמתו הייתה פי אלף מזה שבניו זילנד. אז מה חשבתם? ראיתם כמוני את הצילומים הראשונים. גל ענק סוחף משאיות כאילו הן בובות צעצוע נטושות. אבל לא. השדרן ימשיך לפטפט את עצמו לדעת, במנותק מכל התרחשות השתלט על השידורים. תנו עובדות, בשביל תפילות יש לנו בית כנסת.
(הסבר מרתק על התהליך ומה קרה ואיך הגענו לפה, תוכלו לקרוא בספר "מהדורה מיוחדת", שכתב דוד ויצטום).
כסף זה כל הסיפור
בדה-מארקר כמובן מסתכלים על הצד הכלכלי של כל הדברים שבעולם. הם עיתון כלכלי, זה ידוע, ומדווחים על הנזקים העצומים, חברות הביטוח, שער הין ודברים כאלה. מחר, אני מניח או מחרתיים כבר תופיע הכתבה "צונאמי ביפן – איך תעשה מזה כסף". ולא, אני לא סתם חושד בכשרים ר"ל. על השער האחורי של היום יש כתבה, עם כותרת מופלאה "רעבים לתשואות", ובה מספרים למשקיעים המתוחכמים איך להרוויח מהחשש לרעב בעולם. לכל מטבע יש שני צדדים, ואם יש לך הרבה מטבעות מצבך טוב במיוחד.
אם כבר הגעתם אל הדה-מארקר אני ממליץ לכם לקרוא בעיון את סדרת הכתבות המדווחות על המשפט כנגד מנכ"ל שופרסל וצוות מנהליו. הם מואשמים ב"בריונות עסקית" שזה שם יפה יותר ללחץ על ספקים שלא יורידו מחירים. אם מישהו עדיין מאמין בקלישאות אודות "שוק חפשי" כדאי שיקרא את הדברים. אליבא דמנכ"ל שופרסל מבצעי מכירות הם "הזניית המותג", ואם יש מוצר במחיר בסיסי כדאי להוריד אותו מהמדפים, כדי שאנשים יקנו את המוצר החליפי, היקר יותר. יש שיטענו שאלו שיקולים מסחריים לגיטימיים, ובסופו של דבר, וגם בתחילתו למעשה, מנהלי העסקים והבעלים רוצים רק להרוויח כסף. אולי, בכל מקרה, אני מבקש מעת לעת להזכיר את המטאפורה שבשמה נעשים כל הדברים – השוק החפשי עם תחרות המחירים המתאזנת בנקודה בה הצרכן מרוצה. התיאור הכוזב הזה משמש הצדקה לכל דבר, למרות שכל מי שעיניו בראשו רואה ששיווי המשקל, אם יש כזה, לא נמצא בצד של הצרכן, או של המוצר הטוב יותר, או משהו כזה. לפעמים הם מגזימים ומגיעים אל בית המשפט, בדרך כלל זה נעלם מהעין.
המוחות שברחו
בבלוג "ארץ האמורי" התפרסם אתמול פוסט מעניין "תוגת הישראליות". נטע אלכסנדר, כותבת אורחת, פותחת בפסקה מעוררת עניין:
תארו לעצמכם שהייתם צריכים להתהלך בעולם כשידכם הימנית קשורה מאחורי הגב.תארו לעצמכם שהייתם צריכים להתנהל כרגיל, לבצע את המטלות היומיומיות מבלי להאט את הקצב (למעשה, עדיף אפילו להגביר אותו) והכי חשוב – לא להשתמש לעולם ביד הקשורה כתירוץ.
האם מדובר בקריאה לשיפור הנגישות לנכים? מטאפורה ערמומית ליחסי ימין-שמאל? לא ולא. הבעיה היא אחרת. כך מרגיש ישראלי עם מבטא שלומד באוניברסיטה דוברת-אנגלית. המבטא הארור הולך איתך לכל מקום.
"השיח של המבטא", אם אפשר לקרוא לו כך, עלול להיות מתעתע. אף אמריקאי לעולם לא יגיד לכם בפניכם שהוא פשוט לא מבין מה אתם אומרים. אבל האמת צריכה להיאמר: אנשים עם מבטא נחשבים לטיפשים יותר.
אותי היא שיכנעה.
ועוד בלוגים
ובענין בלוגים אחרים. גיליתי השבוע בלוג לא חדש, הנקרא ? כלומר סימן שאלה הוא שמו של הבלוג, בדף ה"אודות" אין שום מידע שימושי, והפוסטים ללא כותרת. כותבת אותו עדית, שאיני יודע עליה מאומה חוץ מהעובדה שהיא מיטיבה לכתוב, אפשר לומר מפליאה. תפס את עיני הקטע שנפתח כך
מדהים איך עם כל העושר והאינסופיות של האינטר-נט בסוף נתקעים על שעות של ריפרוש בג'ימייל, וואינט ופייסבוק. מלך הכיתה מכיתה גימל מרים כוס בירה ומחייך למצלמה. רווק, מקריח, אינטרסטד אין ווימן. בטח מזיין, אבל לא בחורות יפות באמת. בסוף כיתה גימל הוא נסע עם ההורים שלו לשליחות בחו"ל, ונשא נאום פרידה באמצע הכיתה. הוא אמר שרצה להיפרד מכל הכיתה באופן אישי, ואז עבר ברשימה שמית, אחד אחד, רק על המקובלים.
עוד בלוג, חדש לי, הוא "פלצן מתנשא". לא אהבתי את השם, אבל הפוסטים מכפרים עליו. גם כאן אין פרטים על הכותב. המתנשא הוא אינטלקטואל, כותב היטב, ולפחות במה שקראתי לא מספר לנו את המובן מאליו הנפוץ מדי בבלוגוספירה, במיוחד בחלק ידוע.
בלוג אחר, שמצאתי לאחרונה הוא YES . שם הבלוג הוא נוטריקון באנגלית לסטודנטים אתיופים צעירים. עדינות ואנדרסטייטמנט אינן כוס התה של הבלוג הזה, ובכל זאת אני מוצא אותו מעניין ומאתגר. ראו את הפוסט תם עידן הבערות: מאמר תיאולוגי – מדיני.
אני חושש שכאשר שדרן מביע תקווה, תקוותו האמיתית היא דווקא התקווה ההפוכה (טוב, לא רק זו שלו, של התקשורת ככלל). המטרה של משפט כמו "נקווה שהמספר לא יעלה" היא יצירת הציפייה לאירוע חדשותי מסעיר יותר מזה שיש כרגע והשארת הצופה מחובר.
העניין עם המבטא נכון ומתסכל. שפטתי פעם בתחרות בינלאומית והשופטים האחרים בפאנל, שבדרך כלל היה להם אחלה מבטא, ביטלו אותי לגמרי ודיברו אלי כמו אל ילדה בגן. לפני כן לא העליתי על דעתי שזה כל כך משפיע.