אנחנו העולם

שם: יולנדה קניג, לבית קרסו.

גיל: 82.

נולדה בקהיר להורים הגרים מחלב ומירושלים ובתחילת 1948 עלתה על רכבת ונסעה לפלשתינה. היא יכלה לנסוע למקום אחר לגמרי, להגר לבלגיה, לצרפת, לברזיל. אילו נסעה לבלגיה כמו בת דודתה, ז'קלין, היו עוברות עליה השנים בצורה של יהלומים, בטעם של שוקולד. שלשים שנה אחר כך היא היתה הולכת בעקבות היהלומים אל גויאנה הצרפתית, שומרת שם על מרבצים של זהב ושל אבנים יקרות, ומולכת על מאה וחמשים עובדים שחורים. אילו היגרה לצרפת כמו איבון, חברת ילדותה, היינו מטיילים יחד בשנת 2000 בשדרות הרחבות של שאנז אליזה ומלקקים גלידה. באחד מימות הסתיו היה רופא סיני קשיש דוקר את בשרה, והפוליו שלה היה נעלם כלא היה. ולבסוף היתה מתה מהתייבשות בשרב הגדול של שנת 2004 בפריז, בקומה הששית והאחרונה של בניין בן 400 שנה.

אבל יולנדה היגרה לפלשתינה, ואלה קורות חייה:

עמוד 177

מומו, גיבור ספרו החדש של משה סקאל "יולנדה" (הוצאת כתר 2011 ) הוא הנכד האהוב על סבתא. מומו בא לבקר ופורש את הסדין המיוחד על המטה, שוכב לידה ונח. מומו אוהב את סבתו ומוצא אצלה מנוחה מקשיי החיים, ההתבגרות והבריאות. בהנחיתה הוא מעצב את דמותו, מתמודד עם התבגרות וגילויי מיניות. בתוך כך הוא מנסה לפענח מדוע כולם מתעבים את הדודה חבצלת, למה השליכה סבתא יולנדה את סבא ג'ורג' מהבית, ומיהי אם בכלל הייתה, יולנדה השנייה, אולי החליפית, גיבורת הסיפור שכותב סבא לעת זקנה. סקאל, בספר המבוסס על יסודות אוטוביוגרפיים, גם אם לא נצמד אליהם כפשוטם,  כותב על משפחתו ועולמה  בחסד וברחמים, הוא אינו בא איתם חשבון על חסרונותיהם וחולשותיהם האנושיות, אלא גולל את חייהם המאובקים בארץ הזו שהגיע אליה ולא מצאו בה מנוחה נכונה. יולנדה היא דמות נוגעת ללב, וכך גם הספר כולו המושך אותך בעדינות אל תוך הסיפור המורכב בלי לגלוש לקיטש סנטימנטאלי, או לאוריינטליזם פטרוני. סקאל כותב בעברית נאה זורמת, לא זו הרזה המשברת את שיני בחצץ שלא ברא השטן. ולמרות הדילוגים בזמן, הקורא יכול למצוא את דרכו בין הדמויות והמקומות ולספר מחדש את סיפורם של מומו,  אמא ואבא, סבא וסבתא דודים ודודות שלא חיים בשלום זה עם זה ולא עם עצמם.

הספר יפה עד מאד ואף נעים.אני מבקש לבחון אותו בהקשר חברתי – ספרותי  ולדבר מעט על היחס שבינו לבין "הדבר היה ככה" שכתב מאיר שלו, ו"צחלה וחזקל", שכתב אלמוג בהר. גם הם, כמו "יולנדה" הם סיפורים עם נגיעות אוטוביוגרפיות, המספרים על משפחה ששורשיה שם, הרחק מכאן, גיאוגרפית ובעיקר תרבותית.  בסיפורי הסבתא של מאיר שלו ("הדבר היה ככה") גם קרוביו ודודיו ומשפחתו הענפה של מאיר שלו הם מהגרים כולם, שנושאים חלומות על ארץ אחרת, רחוקה הרבה יותר במקום ובזמן. גם להם הייתה אפשרות אחרת, להגר לאמריקה למשל. אצל מאיר שלו ישנה ישראליות בוטחת בעצמה. אדוני הארץ לפניך, אלה שחרשו וזרעו ועמלו ויבשו ביצות והיום ממלאים אותן מחדש במים. אנחנו הקמנו את הארץ הזו, ואנחנו פה לתמיד. סקאל מפרק את הנראטיב הציוני -  "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות". אצלו ארץ האבות מלאה באכזבות, וזכרנו את הדגה שאכלנו במצרים חינם.  גיבוריו חיים בהוויה של תלישות תמידית. וההגירה לפלשתינה מוצגת כאופציה אחת מני רבות, ולאו דווקא מהמוצלחות שבהן.  חזקל, גיבור ספרו של אלמוג בהר, גם הוא דור שלישי להגירה. חזקל מקבל בתמימות ופשטות את קשיי הקליטה של הדור ההוא, שנעקר משורשיו ולא הצליח להשתלב כאן. שלא כמו הנאראטיב של כור ההיתוך, הוא לא מניח את העבר מאחוריו וננסה לבנות ישראלי חדש תכול עיניים ועז מבט. הוא נקשר אל העבר, והופך אותו כמשאב לכינון זהות מקומית, המנסה להשתלב במרחב המורכב. מומו, גיבורו של סקאל חי בדמיונו את קהיר הקולוניאלית של ימי פארוק כדרך לבנות לעצמו דרך החוצה אל העולם הגדול. מומו, ואולי סקאל בעצמו רואים את העולם כולו כמקומם, פה שם ובכל  מקום. איני יודע אם כדאי לנסות ולהכליל מכאן, ואולי תהיה זו חשיבה סטריאוטיפית מדי – ליחס לסקאל, בהר ושלו השתייכות אתנית-מעמדית מסוימת שממנה נגזרות דעותיהם וכתיבתם. שוחרי הספרות הטהורה, יחד עם בארת וסיעתו יגנו אותי על כך, אך בוודאי שזרמי מחשבה אלו נוכחים בישראל, גם בכתיבה וגם במעשה.  עוזי חיטמן, בשיר שבוצע על ידי הצמד "דץ ודצה" מציג ישראליות אחרת, מובנת מאליה. כאן נולדתי, כאן נולדו לי  ילדי. יש בה את הקסם שבפשטות, כי באמת ובתמים – אין לי שום מקום אחר בעולם.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=RKkY5aqtbc8]