קלוד הופר בוקובסקי

ליטל לוין מספרת ב"הארץ"

ד"ר אורלי לובין, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, הודיעה אתמול על התפטרותה בעקבות מה שכינתה "הכפשה של החוג ללימודי נשים" שבו היא מלמדת.

כל הסיפור החל בעקבות הכנס השנתי לזכרה של ד"ר ענבל פרלסון, חוקרת תרבות ומגדר בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב אשר נהרגה לפני שנים אחדות. הכנס היה אמור לעסוק בבלוגרים פוליטיים,  ומטרת המתוכננת הייתה "סיעור מוחות" כדי "לנצח את השיטה". לא לגמרי ברור לי מהי השיטה שאותה הם רוצים לנצח, ובאיזה שיטה חדשה יעשו את זה, אבל בכנס היו אמורים להופיע מספר בלוגרים חשובים, שיספרו איך הם ניצחו את אותה שיטה, או יחשבו ביחד על רעיונות חדשים בעניין זה. בין המוזמנים היה גם בני ציפר. שהוא לא בדיוק "בלוגר" אלא בעל טור בעתון, שלטור שלו באתר האינטרנט קוראים "בלוג". כזכור כלפי יצחק לאור, המועסק בעתון "הארץ", הועלו טענות על הטרדה מינית ואף אונס. טענות שהוכחשו על ידו, ולא הוכחו באופן המספיק להגיע לכדי משפט פלילי. ענין זה עורר ויכוח רב, ובני ציפר כתב בעיתון הארץ כנגד הביקורת על יצחק לאור, ואף עשה זאת באופן מזלזל במיוחד במתלוננות.   אשכר אלדן כהן, הטוענת שנאנסה על ידי לאור, ופועלת נגדו במישור הציבורי  פנתה במכתב לאוניברסיטת תל אביב בבקשה למנוע את הזמנתו של ציפר לכנס. היא גם פנתה אל משפחתה של ד"ר ענבל פרלסון שלזכרה נערך הכנס. לאחר זמן לא ארוך הוחלט לבטל את הכנס. בעקבות הפרשה הזו התפטרה ד"ר אורלי לובין.

אני יכול להבין את עמדתה של אשכר אלדן כהן. אני גם מסוגל להבין שאפשר להזמין את בני ציפר, למרות עמדותיו המקוממות בפני עצמן, בלא קשר לשאלת חפותו של לאור.  ובכל זאת יש פה כמה שאלות מענינות. ראשית, אני תוהה על העיוורון. לכנס הוזמנו בלוגרים מצד צר למדי של המפה הפוליטית. האחרים הודרו משם ללא כל הרהור נוסף. השתקתם של אלה נחשבה סבירה מאד, ורק על חופש הביטוי של ציפר יש להגן. ובנוסף,התפטרותה של ד"ר לובין עוררה בי תמיהה. אם היא סבורה שטעתה בשיקול הדעת בהזמנת ציפר, היא יכולה לחזור בה, או פשוט לומר "טעיתי". אם היא חושבת שנהגה כהלכה, למה להתפטר? שתבהיר את עמדתה. ומאיפה באה טענת ה"הכפשה"? מי הוא המכפיש? אשכר אלדן כהן, בין אם תסכימו או לא תסכימו לטענותיה, מתחה ביקורת נוקבת על שיקול הדעת. קשה לומר שמדובר פה ב"הכפשה".  ובכלל, לימודי המגדר כתחום דעת ביקורתי עסוקים בביקורת נוקבת כמעט כל הזמן, כמעט על כל מערכת חברתית קיימת. אז הם פטורים מביקורת?

טענותיה של אשכר אלדן כהן מעוררות שוב את השאלה המטרידה בכל פעילות פוליטית ואידיאולוגית. האם מצד אחד, לוותר על מאבק אחד למען האחר, למען מטרה פוליטית קונקרטית, או לחילופן לחפש תומכים גם אם הם אינם שותפים ואולי יריבים מרים בתחום אחר. בשאלה הזו למשל מתלבטים מאד היום אנשי הציונות הדתית הרואים שכוחם הפוליטי המאורגן נשחק, ותוהים האם נכון יהיה להכנס לברית בין הפלגים החלוקים בשאלות של דת ומדינה. שאלה לגיטימית, כמובן, ויש לדון בה.

אלא מה, הכל תלוי מי אומר. אני מניח שלו רבנים היו עולבים בד"ר לובין על דבריה, או אפילו על הכנס הזה, אני יכול לשער  שהיא רק הייתה שמחה בביקורתם, ומרגישה שהיא מאוששת את עמדתה.  מבפנים, זה כבר כואב.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=WboggjN_G-4&w=560&h=315]

8 Comments

  1. סיפור באמת מוזר. ואכן ההזמנה של בני ציפר מעוררת תהיות. הוא לא בלוגר, וגם לא בעל טור, הוא עורך מיתולוגי וותיק של מדור חשוב בעיתון חשוב, ובעל טורים, סופר, עורך, וגם בעל מעין בלוג). שנית, לגבי יצחק לאור הטענות החשובות הנוספות, לדעתי, היו במישור ניבולי הפה שאינם טעוני הוכחה במשטרה, הרוויים ביזוי האשה. אז מדוע חייבים להזמין את ציפר פטרונו ? אתה סבור שמדובר היה על ציפוף שורות פוליטי-מדיני על חשבון המגדר, אז למה דוקא בחוג למגדר ? אפשר לעשות את זה בחוג למדע המדינה למשל. אבל מעבר לכך, ההשוואה שלך לא מדוייקת בנושא הפוליטי, כיון שבמקרה הזה מדובר לא על "חילוקי דעות" פוליטיים אלא על לכאורה התנהגויות שמוסכם על כולי עלמא שהן לא חוקיות ופסולות. (אני מדברת על לאור, ומאחר שציפר קשר עצמו לבעיה, אז..כן, במניינם). אגב זה מוזר יותר, כיון שבתחילה אשכר אלדן לא נכנסה למאבק נגד לאור, ולא צינה את שמו בכלל. היו אלה "פעילות מגדר" שלחצו עליה לעמוד בחזית המאבק נגד אדם חזק כמו לאור, ואז מסתבר שמדובר על גזירת קופון, וזה לא אתי בעיני, ודי מאפיין את המכוער בפולטיקה הישראלית (נקרא באנגלית EGGING). כלומר שדוחפים אנשים לשוחות ואז נעלמים כאשר היריות מתחילות. אינני מכירה את הימין, תודה לאל, אבל בשמאל זה נגע נפוץ מאד. המשולח מוצא עצמו באש הצולבת, כאשר מי שדחף אותו לשם נעלם ויושב עם הצד השני בקוקטייל לחלק את השלל. כדאי מאד לדעתי לקרוא לזה בשם, כיון שלא מדובר לשם שינוי בבעיה מפלגתית, אלא חוצה שורות וכניראה שהיא קשורה לשחזור לא מודע, בהפוכה, של "תפקיד היהודי" בתרבות האירופאית. (זו כבר ספקולציה שלי, אבל שווה בדיקה).

  2. אהרן פוירשטיין

    כתבת מצויין אם כי עדין מדי לטעמי. מה קרה? האקדמיה הרגיעה אותך ?
    נשמעו טענות כלפי אשכר אלדן כהן שהיא נגועה בפאסיב אגרסיב. בוא נאמר שההתפטרות של לובין מריחה מאותו סוג בדיוק.
    וכן, לדבר על השתקה בכנס של שמאלנים זה די מצחיק, אפילו מאוד. וכמו שאומרים, כשאתה משתיק את האחר, מהר מאוד גם זכותך לדבר תתפוגג.

    1. גלעד סרי-לוי

      האקדמיה לא ממש מרגיעה. אבל אני מנסה לשמור על שיח ידידותי. אולי סתם אני טורח, והתלהמות היא הדרך למשוך עשרות אלפי קוראים?

  3. הפמיניזם הרדיקאלי כמשל: הזרם הזה שגודלו באוכלוסיה ואף בקרב המזדהים כפמיניסטים הוא זניח, עסוק בלתקן חומרות על גבי חומרות, וכתוצאה מכך מסתגר יותר ויותר בתוך עצמו, נכנס למלחמות פנימיות, ובסוף שוכח מה המטרה.

    כל עוד מדובר בקיצוניים משמאל ומימין או בחרדים- אני יכול רק לשמוח לאידם, אבל בתור פמיניסט- אני נאנח לעצמי: הנזק שאלו גורמים לנושא הוא רב, וחבל.

  4. נעמי

    סביר להניח בשלב זה שאיום ההתפטרות של אורלי לובין לא באמת יתממש.

    השאלה היא מה אתה מבקש מכנס קטן ונידח לזכרה של, שמשקלו האקדמי פחות מנוצה.
    כלומר יש כנסים פתוחים מכל מני גדלים ומינים המפרסמים מבעוד מועד ומאפשרים להגיש הצעות, ויש כאלו המתוכננים מראש כמועדון סגור ודיאלוג פנימי. אין התחייבות להיות תמיד פתוח לכולם.

    ונסיים בסיפור חורבן בית המקדש בגלל בר קמצא אחד שהוזמן במקום קמצא. אם לא היה מוזמן לא היה נעלב. ומשהוזמן זה סר טעם להעליב אותו ולגרשו. מילא להדיר, אבל למה להעליב?

    1. גלעד סרי-לוי

      טוב. היא חוזרת בה. נראה כמו "תחזיקו אותי".
      אני לא מבקש כלום מהכנס, אבל יש ממד אירוני משמעותי בדיון המקיף על חופש הביטוי לנוכח הנסיבות.
      אני מסכים איתך לגבי בר קמצא.

התגובות סגורות.