בכוונתי לפרוש כאן את סיפור חייו ומעלליו של ג'וליאן קומסטוק, המוכר יותר כג'וליאן האגנוסטי או (אחרי דודו) ג'וליאן הכובש. קוראים שהשם מוכר להם יצפו מטבע הדברים לסצינות של דם ובגידה, ובכלל זה המלחמה בלברדור והתנגשותו של ג'וליאן עם כנסיית הריבונות. חזיתי בכל האירועים הללו במו עיני, ובקרבה רבה מכפי שאני רוצה.
(פתיחת הספר)
סוף המאה העשרים ושתיים. אדם הזארד, סופר מצליח כותב את הסיפור על ג'וליאן קומסטוק המתחיל כ"בעיירה בצפון המערב, כשג'וליאן היה צעיר, ואנוכי הייתי צעיר, ואיש משנינו לא היה מפורסם". אדם הזארד וג'וליאן קומסטוק הם גיבורי ספרו החדש של רוברט צ'רלס ווילסון – ג'וליאן קומסטוק. (הוצאת גרף, מאנגלית: ורד טוכטרמן). רוברט צ'רלס ווילסון הוא סופר מדע בדיוני נחשב בתחומו. בעברית יצאו לאור ספריו "הכרונוליתים", ו"סחרור". שלא כמו שני ספרים אלה, "ג'וליאן קומסטוק" הוא ספר דיסטופי, המתאר מציאות עגומה בה את כל הצרות והפגעים הביא האדם על עצמו.
במאה העשרים ושתיים,אוכלוסיית העולם הצטמצמה משמעותית בעקבות רעב ומחלות. העולם חזר אל הסוס והעגלה ואל טכנולוגיות של המאה התשע עשרה לאחר שמקורות האנרגיה הבלתי מתחדשים התכלו. ארצות הברית הפכה לחברה מעמדית נוקשה, המאורגנת על בסיס פיאודלי. בה יש שכבה דקה של אריסטוקרטים, מעמד ביניים מצומצם ושכבה רחבה של משרתים, כשבפועל הם עבדים. ארצות הברית איבדה את מעמדה כמעצמה מובילה והיא שרויה במלחמה מתמדת עם הולנד על שליטה באזורים אסטרטגיים הנחוצים למסחר ימי. אדם הזארד, הדובר בסיפור, הוא נער חווה תמים ומאמין,שליווה את ג'וליאן קומסטוק, בן האצולה בדרכו אל הגדולה ובדרך ממנה. דקלן קומסטוק, דודו של ג'וליאן הוא הנשיא המכהן בארצות הברית, צאצא לשושלת ארוכה של בני קומסטוק הנבחרים כל פעם מחדש, באין איש שיתמודד מולם. דקלן הוא עריץ שאינו בוחל בדבר, וציווה להוציא להורג את אביו של ג'וליאן באשמה בדויה של בגידה, לאחר שחשש מהתעצמות כוחו הפוליטי בעקבות גבורתו בקרבות עם ההולנדים. ג'וליאן קומסטוק הוא חובב דעת, המתעניין גם במה שאסור לעסוק בו באותם ימים. בשל התגברות מעשי האיבה, ג'וליאן נאלץ להתגייס לצבא, וידידו אדם הזארד המבקש להיות סופר מביא בעקיפין לפרסומו, מה שגורם לדודו לנהוג בו כמנהג דוד באוריה החתי ולהשליכו אל הקרב בתקווה שיהפוך לגיבור מוערץ, אך מת למדי.
הבחירה הספרותית של ווילסון לספר לנו את הסיפור דרך עיניו של הזארד, מאפשרת את ההזרה הנדרשת ויוצרת רובד כפול. הזארד הוא נער תמים ומאמין העובר תהליך של התפכחות במסעו עם ג'וליאן אך לא מאבד את ראייתו הנאיבית. אנחנו, כקוראים, רואים כביכול יותר טוב ממנו, ומבינים את מה שהוא לא הבין.
"ג'וליאן קומסטוק" הוא ספר מצוין. רב רבדים ומעורר מחשבה. הסיפור, על אף השלד הפשוט שלו נושא עליו רעיונות בדרך שמשרתת אותם נאמנה ולא גולש להטפות, שיטה נהוגה בידי סופרים המבקשים להביע רעיונות החשובים להם, ונכשלים במלאכת הסיפור, או אז מתחילה אחת הדמויות לשאת נאומים ארוכים ומשמימים שעומקם כיכולת הניסוח וההפשטה של המחבר עצמו. (ראו למשל את היינליין והטפותיו לאידיאולוגיה האיין ראנדית).
חברה ותרבות
מעניין לראות איך משלב ווילסון תובנות על שעתוק השלטון שנוסחו היטב בידי פייר בורדייה. בורדייה עשה שימוש מעניין במונחים "הביטוס" ו"אלימות סימבולית" כדי להסביר זאת. "הביטוס" הוא מכלול היכולות וההתנהגויות הנמצאות בתוך האדם. לשיטתו זו היא הדרך בה מוטבעים באדם על ידי החברה הערכים, התפיסות וההתנהגויות המתאימות לו, ובכך הן הופכות ל"טבעיות". מתוך ההביטוסים השונים בחברה מופעלת על ידי השולטים על הנשלטים ובהסכמתם "אלימות סימבולית" שפירושה הסכמתם לסדר חברתי בו הם נשלטים ומפסידים תוך כדי שהם מצדיקים את מה שקורה. קומסטוק, שהוא בן לשכבת אצולה גם בגילו הצעיר יודע כיצד לצוות על אנשים. הזארד שנעדר יכולות אלו מוצא את עצמו מתחבט ומתלבט. כל אחד בחברה הזו יודע את מקומו, ובאופן מובהק מצויד בסל היכולות הנפשיות והפיזיות המתאימות לו. ובחברה מעמדית נוקשה כזו, כל אחד מצדיק את מקומו וכמעט לא רואה אפשרות אחרת. השליטים נועדו לשלוט, הם יודעים כיצד לעשות זאת, ועליונותם הופכת טבעית. איש אינו מערער על זכותם של בני קומסטוק לשלוט דור אחרי דור, ועל זכותם של הפיאודלים להחזיק באדמה ולהותיר בידי הצמיתים רק כדי מזון ומחיה בקושי. התפיסות הללו מוטבעות בגוף, כפי שהן מוטבעות בנפש. ההביטוס של קומסטוק, כמו של אמו מוביל אותם, באופן כמעט דטרמניסטי במסלול ואל ההתנגשויות שהוא מוביל. אפשר גם, אם רוצים, למצוא התייחסויות עדינות למרקס בתוך הטקסט, כאשר במאה העשרים ושתיים מתחילים תהליכים שקרו בפועל במאה התשע עשרה, בצורה זו או אחרת עם התפתחות ההשכלה והאוריינות בקרב המעמדות הנשלטים.
מה היינו אומרים אילו באחת הארצות הקתוליות של מערב אירופה היו ראשי הכנסייה שולטים במפלגות פוליטיות ומכתיבים נדבכים שלמים של המדיניות הלאומית? איך היינו מגיבים למראה מנהיג מפלגה ושר חשוב בממשלה הנושק את ידו של קרדינל עטוף גלימה ורץ למלא את הוראותיו בזירה הציבורית? וכיצד הייתה מתקבלת אצלנו הידיעה שכדי לזכות בתפקיד ממלכתי מהחשובים ביותר במדינה – ראש השב"כ – דרושה הסכמת ראשי הכמורה? מאליו מובן, שמחזות כאלה היו מעוררים לעג וסלידה, אך אצלנו כבר התרגלו מזמן לכך של"פסקי הלכה" של רבני ההתנחלויות מותר לשלול בגלוי את סמכות המדינה, ולנוער הגבעות מותר להכריז על אוטונומיה דה-פקטו בשטחים שבשליטתו. התרגלנו גם לדמויות ….. שבאירופה שייכות כבר להיסטוריה שרבים מתביישים בה.
עצוב לראות, איך אחת התקוות הגדולות של המאה ה-20 נהפכת לנגד עינינו לאנכרוניזם.
שמו המלא של הספר באנגלית הוא Julian Comstock: A Story of 22nd-Century America 
ולכן אני חושב שמתבקש יהיה לקרוא את הספר הזה כאמירה פוליטית על אמריקה של היום. ומתוך כך על פוליטיקה ודמוקרטיה בכלל. ראשית, בעניין הדת. ארצות הברית, בניגוד אולי לדעה רווחת בחוגים מסוימים באזורנו היא מדינה דתית, אולי הדמוקרטיה הדתית הגדולה ביותר. אמנם יש בה להלכה הפרדה בין הדת למדינה, אך לא ניתן להתעלם מקומה של הדת בחיי התרבות והפוליטיקה. ארצות הברית אינה אירופה, בוודאי לא צרפת החילונית "להכעיס". די אם נביט בכמה אלמנטים סמליים – על שטר הדולר כתוב "באל נשים מבטחנו" בטקס ההשבעה מסיים הנשיא באומרו "כה יעזרני האל". יותר מכך להיות נוצרי מאמין לא נחשב דבר מביך, שיש להצניע אותו, ושם לא נערכים דיונים על מינויים של דתיים למשרות כאלה או אחרות. הנשיא ג'ורג' בוש יצא לקרב בשם האל, וגם ברק אובאמה הזדרז להכריז שהוא נוצרי מבחירה. לכל מי שמצוי בפוליטיקה האמריקאית ברור שבארצות הברית של היום אדם שיוצג לציבור ככופר לא יוכל לזכות באהדת הבוחרים.
באמריקה של המאה העשרים ושתיים, ארצות הברית מכריזה על עצמה כמדינה נוצרית בחסד האל. כהני הדת תופסים מקום חשוב, הם בבחינת אחת הרשויות השולטות במדינה. השיח כולו דתי, וכפירה היא חטא חברתי. מול השלטון ה"חילוני" ניצבת הכנסייה הראשית. נציגיה של כהני הדת נמצאים בכל מקום, גם בתוך הצבא, ומה שיותר משמעותי ניתן בידיהם כוח אכיפה באמצעות משטרה שיכולה להוציא צווים ולשלוח כוחות חמושים לאכוף את רצונם. הכנסיה הראשית מאגדת בתוכה את כנסיות המשנה הנוצריות, ומנסחת את עיקרי התיאולוגיה שלהן. כנסיות לא מאוגדות סובלות מרדיפות. אם היום נערך מאבק להציג את "תיאורית הבריאה" כחלופה לדרווין, במאה העשרים ושתיים דרווין נחשב לכופר, שלא לומר שוטה. גרעין מרכזי בסיפור היא העובדה שקומסטוק מנסה לייצר לעצמו חלופות לתיאולוגיה הרשמית, ואפילו נחשד, לא עלינו כ"סדומי", ולכל אורך הספר הוא נאבק בכהן הדת הולניגסהד ובמה שהוא מייצג. בד בבד גם בעיני דורש טובתו ג'וליאן קומסטוק מכונה "ג'וליאן הכופר".
אין מה לומר, השלטון הדתי לא זוכה ליחסי ציבור מוצלחים בספר הזה. הוא מוצג כברברי, אלים ובוטה, כשכל מה שהוא רוצה להשיג זה עוד שליטה ועוד כסף. רוברט צ'רלס וילסון לא מאמין לאנשים דתיים. לדעתו הם אינם מאמינים באמת בערכים להם הם מטיפים, ולמעשה מדובר בחבורה של שקרנים מניפולטיביים שכל חפצם הוא לשלוט, ואינם נושאים פנים לאדם בדרכם אל השלטון המוחלט. הדיסטופיה שלו מראה מה עלול לקרות לדעתו לו ניתן את השלטון בידיהם.
בלית ברירה, נשארה אופציה אחת, שגם היא איננה מלבבת או אופטימלית, אך נדמה שהיא הרע במהותו במצב הביש הנתון. במונחים תועלתניים ופרגמטיים ניתן לומר שהיא ממזערת בצורה הטובה ביותר את הסבל, הדיכוי הפוליטי, הכוחנות וחוסר היציבות שהם מנת חלקה של מדינה בה מרבית האוכלוסיה תומכת בטקטיקות הללו. זו האופציה של שלטון אליטת הפלורליזם.
החלופה, שיש ממליצים עליה גם במחוזותינו היא שלטון אוליגרכי קפיטליסטי. כלומר איש (כמעט) לא ימליץ על אוליגרכיה כחלופה לדמוקרטיה, אבל היא תוצר די ישיר של התפיסה הניאו ליברלית שנאחזת באידיאולוגיה מריטוקרטית להצדקת שלטונה. תפיסה זו, שיש לה מהלכים גם אצלנו,מדברת על "שלטון של מומחים" ויש זלזול רב בהכרעות המתקבלות על ידי נציגים נבחרים. באמריקה של המאה העשרים ושתים קבוצה המכונה על ידי עצמה "השועים" ועל ידי האחרים "אריסטואים" (כמילת קיצור ל"אריסטוקרטים" אך עם סאבטקסט השולח אותנו ישירות ל"פוליטיאה" של אריסטו). הקבוצה שולטת במרבית ההון והרכוש מכוח הסכמים בהם אנשים מכרו את עצמם "מרצון" לעבדות, וכוח החוזה הזה נמשך דורות אחריהם. כפי שראינו בקטע המצוטט מפי יריב מוהר, ובהרבה מקומות אחרים, ישנם לא מעט שנואשו מהדמוקרטיה ככלי להשגת הטוב, ופונים לחלופה האליטיסטית. מוהר עצמו לא עוסק בשאלה כיצד יגיעו לשלטון בפועל כל אותם פלורליסטים, ומה יעשו כשמישהו יתנגד לשלטונם. ווילסון עונה לו ומספר לנו כיצד, יחד עם ההצדקות האידיאולוגיות שהם מייצרים, שלטון האריסטוקרטיה צריך להישען על החרב ועל המגלב. דודו של קומסטוק אינו אלא טיראן עריץ, המוביל את ארצות הברית למלחמות כושלות. וגם ג'וליאן בעצמו לא מצליח להפוך לג'ורג' וושינגטון, ולא למלך הפילוסוף של אפלטון.
קשה לי לומר מה מציע ווילסון כאפשרות בת קיימא. הוא לא אומר זאת במפורש אלא מספר סיפור דיסטופי, על מה קרה ואיך הכול השתבש. ואולי אפשר למצוא את התשובה בעמוד האחרון של הספר, שלא אצטט אותו פה, ובו יש שילוב מאתגר, תחילתה של תשובה אפשרית לעולם טוב יותר.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=w9TGj2jrJk8]