שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא. כמנהגי משנה לשנה – כמה המלצות על ספרים לחג, מיבול השנה האחרונה בעברית ובתרגום, בספרות ובעיון בהעמקה.
את הסקירה אחלק לכמה חלקים, למען ירוץ הקורא בהם ולא תכבד עליו המלאכה.
ראש וראשון לחגיגת הספרים הוא ספר שיצא בסדרת "עם הספר –פרוזה ישראלית" של ידיעות ספרים .שלא כמו קודמתה הצבעונית הסדרה הזו חביבה בעיני. מאחר שיומרותיה מצומצמות יותר, אפשר לעמוד בהם בכבוד. בסדרה יוצאים לאור מזמן לזמן ספרים נאים, כנתינתם במקור, בבחינת יין ישן בקנקן חדש. אפשר, כתמיד לשאול מדוע זכה ספר זה ולא אחר, אך מאחר שזו לא סדרה "סגורה" אפשר תמיד להוסיף עוד ועוד, ולקורא ינעם. ולכבוד החג הזה ממש, יצא לאור מחדש ספרו הנפלא של יואל הופמן "כריסטוס של דגים" שיצא לאור לראשונה בשנת 1991 (בהוצאת כתר) וכמדומני לא ניתן היה להשיגו בחנויות הספרים. כפי שקוראי הוותיקים הבחינו, כתיבתו של הופמן נאה היא בעיני, קיבלתי את הספר אתמול,ולא זזתי מחבב את הספר כל אותו הערב. עוד משל הופמן הוא הספר "קול היד האחת" ספר זן עתיק שתרגם הופמן (בעמימות אופיינית לספר על זן, הוא תורגם מיפנית לאנגלית בידי הופמן בשני ספרים נפרדים ואחר כך מאנגלית לעברית בידי דרור בורשטיין ואוחד לכרך אחד. )שהוא כפי שכתב הופמן על גב הספר:
ב-1971 או 1972 ישבתי בחדרו של פרופסור סֵיזָן יָנָגִידָה באוניברסיטה הזן בודהיסטית שבקיוטו, יחד עם תלמידי הסמינר שלו, ולגמתי תה מר. "כל אותם קוֹאַנִים" (חידות זן), שאלתי אותו, "יש להם תשובה במפגש שבין חכם הזן לנזיר. אלא שהנזיר נשבע שלא יגלה לאיש את התשובות האלה. האם מעולם לא הוּפרה השבועה הזאת?". "הוּפרה", ענה פרופסור יָנָגִידָה, "ישנו הספר השחור". "מהו הספר השחור?", שאלתי. אבל הוא סירב להשיב.שאלתי סוחר שמתמחה בכתבים בודהיסטיים על "הספר השחור שיש בו תשובות לחידות של חכמי הזן". הוא השיג עותק אחד תמורת סכום שהיה שווה אז, אני חושב, להוצאות המחיה של משפחתי לחודש שלם. הספר היה אכן שחור והיו בו התשובות ה"סודיות" לחידות זן כפי שנהגו במנזרי יפן (של כת רִינְזַאי) מאז סוף המאה ה-18. רובו הגדול של הספר הזה מובא כאן בתרגום לעברית.
מאז חלפו כמעט ארבעים שנה ואני עדיין סבור שבדברי ימי ההגות, במזרח ובמערב, זן בודהיזם הוא אחד מהיפים שבניסיונותיו של האדם להבין משהו. שלא כמו בפילוסופיה המערבית יש בזן תנועה. יריקה. שיר. מה לא?
אבל מי שמרחיק עד סין או עד יפן כדי להבין את הדברים האלה דומה לאדם שמבקש להשתיק את צליל קולו בצעקה.
ספר אחר אודות חכמה עתיקה הוא "אני קהלת" שכתב ארנסט רנאן בשנת 1882 ותורגם לאחרונה בידי שי סנדיק (הוצאת נהר ספרים). ארנסט רנאן (1823-1892), כך למדתי מהמסה המצורפת לספר היה היסטוריון צרפתי, בלשן והוגה דעות קונטרוברסלי. הוא כתב את הספר "חיי ישוע" ועוד עשרות ספרים עד אין קץ. היתה לו גם חיבה לתנ"ך והוא תרגם מעברית לצרפתית כמה מספרי התנ"ך. המסורת היהודית מיחסת את כתיבתו של "קהלת" לשלמה המלך. רנאן סבור שכותבו של "קהלת" חי מאה שנה לפני לידתו של ישו. מחקר המקרא של ימינו מקדים אותו קצת יותר. קהלת שלו הוא בורגני מזדקן, מיושב בדעתו תוהה על הראשונות אך גם מתון ושבע, המבקש להמשיך את חייו בנחת כשהוא נהנה מהממון שהרוויח ביושר. ספקן, אך לא עד כדי ערעור המוסכמות. מאלה שגינו את ישו דורות אחר כך. הפרשנות של רנאן,כצפוי היא באוריינטציה נוצרית, עם ניחוח אנטישמי קל. קהלת "שלי" אינו בדיוק ה"קהלת" של רנאן, ובכל זאת מעניין לקרוא.תשאלו, למה לתרגם מסה על "קהלת" שנכתבה לפני מאה שנה, למה לתרגם ספר זן מאותה תקופה גם אם ממקום גיאוגרפי והקשר תרבותי אחר. התשובה,לפחות לטעמי, שאין צורך בהצדקה. הסיבה והתכלית הם הדבר עצמו.
שאלה אותי מישהי מקוראותי הקובעות מה הקשר בין הפוסטים לבין השירים. טוב, מדובר בסוג של חידת חוסר הגיון ורצף אסוציאטיבי. לזוכים תוענק תמונה של אסימוב.
לפוסט הזה אשים משהו קל, בתור התחלה –
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=fg73MRomwSA]
למה שמישהו יגיד שהוא קוהלת?
ולהקורא ינעם
פינגבק:ספרים לחג חלק ב | ספר חברה תרבות