דתלשים

פוריה גל גץ רוצה לספר לנו סיפור. טוב, לא בדיוק סיפור, אבל סיפור חיים. היא כתבה ספר על תל אביבים. אבל לא כאלה שגדלו ברחוב הירקון והלכו לכרם ולחוף מציצים.  הם נולדו דתיים והיום הם לא. או לא כל כך. ספרה החדש הדתל"שים – מסע אל עולמם של דתיים לשעבר כפי שהוא מעיד על עצמו מבקש לענות על השאלות:

מי הם הדתל"שים? מה מאפיין אותם? במה הם שונים מה"חוזרים בשאלה" וה"מתפקרים" של העבר? האם זהו רק קיצור נוח ואריזה חדשה ואופנתית או שהכינוי מבשר תופעה חברתית ותרבותית חדשה, שהולכת וצוברת משקל וזהות בתוך הפסיפס המורכב של החברה הישראלית?

פוריה גל גץ סבורה שיש כאן תופעה חברתית חדשה, וכדאי ואף רצוי לשפוך עליה אור. היא מבקשת לתת קול לאלה שאינם דתיים, אבל חילוניים הם עדיין לא, ואולי לא יהיו לעולם. היא מתארת מצב חדש, בו רבים מהדתיים לשעבר לא כועסים נורא ומתנתקים בכוח מעברם, לא מצטרפים לאתר "חופש" וחיים בשלום יחסי עם החברה שממנה באו, הם אוהבים את אלוהים גם אם לא את כל המצוות שלו. היא מספרת על קשייהם של המהגרים לעולם חדש, זר ולא מוכר, בעודם נושאים איתם "שמות של מתנחלים" המעידים כאלף עדים על תבנית נוף מולדתם. היא מספרת על האתגר ביצירת קשר עם בני המין השני, אחרי חיים בישיבה תיכונית או אולפנה. היא שואלת מדוע אין כמעט דתל"שים מזרחיים, ושומעת את הטרוניה בקולם של העוזבים על החינוך שקיבלו, שלא היה מספיק פתוח. בין המרואיינים שמות מוכרים כמו שרית סאבו, דרור פויר, אודי ליאון וגם כאלה קצת פחות. מצטרפים אליהם גם הרב שרלו ועוד מכובדים המתבקשים לתת את מחשבותיהם מהצד הזה של הגדר. ספר חשוב, מועיל ומעניין לכל מי שלא פגש דתל"ש מימיו, ואם פגש לא הקשיב, ואם הקשיב לא הבין. התופעה חדשה יחסית, וכדאי לשפוך עליה אור.

פוריה גל גץ, ככה מספרת לנו העטיפה, היא דתל"שית בעצמה. בת ונכדה ל"משפחה המושרשת בזרם הדתי-לאומי". נוסף לכך, למדה פילוסופיה, מדע המדינה ולימודי תרבות. היום היא  עתונאית ועורכת, וגם דוקטורנטית בתכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן. היא בחרה לכתוב את הספר הזה ולפרסם אותו בפורמט עיתונאי, ללא מחויבות אקדמית, פיטר ברגר, פוקו והערות שולים. ובכל זאת ענין הערות השולים הפריע לי.כלומר, לא הערות השולים שאינן, אלא חיבורו של יוסי סידר, הבמאי של הסרט "הערת שוליים" אל קהילת הדתל"שים. יוסי סידר אינו דתל"ש, ואפילו קידש שם שמים ברבים באותה שבת שצעד אל הפסטיבל, ורבים מאחינו בני ישראל צעדו עמו, לעיני הגויים ולעיני כל ישראל. הספר נכתב קודם למעשה זה, אך כבר בראיון שערכה איתו פוריה גל גץ, ושאלה מדוע חבש כיפה אמר הוא כמשיח לפי תומו "אני יהודי שומר מצוות, אז ככה אני נראה". סידר לא נמצא שם בתפקיד שאינם דתל"שים מעידים על עיסתם של אחרים, כמו הרב שרלו או ד"ר שרגא פישרמן. אלא בפרק "היצירה הדתל"שית" לצד דרור פויר, דתל"ש להכעיס הנהנה לומר את השם המפורש, זה שנכתב בקדושה ואינו נהגה. כשהגעתי לפרק הזה התחילו בעיני לצוץ התפרים שבמלאכת העשייה של הספר. ואסביר למה כוונתי. זאת יש לדעת, ספר ראיונות, שאינו כולל התייחסות של העורך/מחבר אליהם באופן ישיר, נחזה להיות כ'עדות' תמונת מצב אובייקטיבית המעידה על מה שקורה ללא מורא וללא משוא פנים. ולא היא,ולא הוא. הבחירה במרואיינים, הצגת הציטוטים הנבחרים מדבריהם ועריכתם לספר היא היא האמירה של העורכת/מחברת. יש שמציגים את דעתם על המציאות במפורש, ויש כאלה שמשאירים למבקרי התרבות לחלץ את האמירה, הסאב-טקסט, האג'נדה.  פוריה גל גץ מבקשת לתת לנו תמונה אופטימית, משמחת לב על הדתל"שים ועולמם. זוהי תופעה מבורכת, וכל אם ואב ישמחו על דתל"ש או שניים בביתם. אין בעיות, אין מצוקות, ובכלל – הם רוצים להישאר דתיים בעצם וגם לא. אמנם, יש להתפלא מדוע הדתל"שים מקפידים לדבוק בצד הימני של המפה, אבל מילא. בשביל כוס קפה בתשעה באב נוכל לסלוח להם על זה. פוריה גץ לא מסתירה את היותה דתל"שית, אך שוכחת שבעיניים דתיות הבחירה בחילוניות אינה אופציה לגיטימית. המחשבה שנכדיך לא ישמרו שבת, או שלא תוכל אפילו לאכול פרוסה בגבינה בבית בתך, אינה משמחת לב כלל ועיקר. לי נראה שההסכמה שבשתיקה שהיא מתארת אינה בהכרח מתן תמיכה ועידוד לתהליך ופירושה יכול להיות ייאוש מדעת, והבנה שמוטב לשמור על קשר עם מי שעזב על פני כעס ומחאה, ותקווה סמויה שאולי הוא עוד ישוב. פוריה גל גץ בוחרת להתעלם מהצד הזה של הדתל"שיות, מהקרע והכאב,  ומציגה לנו חזון מלא שמחה ואושר, מי יתן כל עם ה' דתל"שים.