בן המלך בן השפחה ובורדייה. מבט רפלקסיבי

אחד מסיפוריו של ר' נחמן מברסלב נקרא 'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו', והוא מספר על שני תינוקות שנולדו בארמון המלך באותו יום. אחד, בנם של המלך והמלכה, והשני בנם של עבד ושפחה שהיו משרתים את המלך והמלכה. הלכה המיילדת והחליפה ביניהם 'כדי לראות מה יצמח מזה'. וכך ממשיך ומספר ר' נחמן:

"ואחר כך החלו הילדים לגדול, ובן המלך (כלומר זה שגדל אצל המלך, שחשבו שהוא בן המלך) גדלו אותו והעלו אותו תמיד ממעלה למעלה והיה מוצלח מאד, ובן השפחה (היינו זה שגדל אצל השפחה, שבאמת היה בן המלך) גם הוא גדל, בבית השפחה. ושני הילדים למדו יחד בבית ספר אחד. ובן המלך האמיתי שנקרא בן השפחה, היה טבעו נמשך לנימוס המלכות, אף שגדל בבית העבד, ולהיפך. בן השפחה, שנקרא בן המלך, היה טבעו נמשך לנימוס אחר, שלא כנימוס המלך. אך כיוון שגדל בבית המלך היה מוכרח להתנהג בנימוס המלכות, כי נהגו עמו בנימוס." 

הסיפור על ההחלפה נודע בממלכה, ובן המלך 'הכוזב' (שהוא בן השפחה) מתנכל לבן המלך 'האמיתי' והוא נאלץ לברוח, עוברות עליו תלאות שונות. בסופו של דבר מגיע למקום בו נערך לו מבחן. הוא נדרש לתקן את כיסא המלך של ממלכה אחת שמלכה אבד. הוא מביט ומבין מעצמו מה נדרש, ומצליח. מתוך כך מכירים בו שרי הממלכה שהוא הראוי למלוכה. הסיפור מסתיים בגילוי האמת, וכך מסיים ר' נחמן:

ואז ענה ואמר בן המלך האמתי אל בן השפחה האמתי: עתה אני מבין שאני הוא בן המלך באמת ואתה בן השפחה באמת.

לא אנסה כאן כמובן, לפרש את סיפורו האלגורי של ר' נחמן ולפענח את הקשריו ואסתפק בניתוח הסיפור הבסיסי המשמש תשתית לאלגוריה. בסיפורו של ר' נחמן – בן המלך, על אף שהוחלף בלידתו הוא מטבעו מלך. בן השפחה, על אף שהתחנך בבית המלך, וכיהן בפועל כמלך אינו 'המלך האמתי' כי זה טבעו. התמה התרבותית הזו אינה ייחודית לר' נחמן, כמובן, והיא נמצאת אצל יוצרים אחרים, למשל בספר 'בן המלך והעני' של מרק טווין, אם נזכיר רק אחד. אך ר' נחמן מביא אותה לשיא בסיפור הזה. גם אם בן השפחה יתחנך בבית המלך מיומו הראשון, ובן המלך יגדל בבית השפחה ההבדל ה'אמתי' יתגלה בסופו של דבר, כי מלך הוא מלך ועבד יישאר עבד, כי לכך נוצר.

בורדייה לא מסכים עם ה'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו' של ר' נחמן. הוא מבקש לפרק את ה'טבעיות' של ההבדל ולומר שהכול הוא תוצאה של תהליכים חברתיים. בורדייה ממשיג לנו את מקומו של 'המלך' כתוצר של סוציאליזציה ממושכת מגיל הילדות המטפחת הרגלים הנמצאים בתוך הגוף, ובתוך הטעמים והנטיות. הוא מסביר לנו שהידיעה כיצד לפעול ומה לעשות, נרכשת לאורך שנים. המלך 'טבעו' לצוות, כי הוא רכש את ההביטוס הנדרש. ואם יזדקק לכך, ידע גם מה לעשות עם כיסא המלך הדורש תיקון.

בתקופה בה אנו חיים זו טענה המתקבלת על הדעת, נראה לנו סביר שבזמן הלידה כולם שווים. יש שאינם חושבים כך, אבל זו לא נחשבת דיעה שמכובד להגיד אותה בציבור. אלא מה, וכאן הקושי שלי עם בורדייה, בתאוריה הסימבולית שלו, בה השימוש בסימבול הוא אמצעי שליטה, בורדייה אינו מסתפק באמירה שבן המלך שיגדל בבית השפחה סופו שיהיה עבד אצל המלך, והמלך יחזיק במלכותו גם אם אמו הביולוגית היא שפחה. בורדייה טוען שהמלכות כולה היא כוזבת, ולא משנה מי אמו של זה העומד בראשה. עמדות הכוח מושגות באמצעות אסטרטגיות של היבדלות, הפועלות באמצעות יצירת הבדלים מלאכותיים וטעמים שונים, שמציגות את המחזיק בהם כ'עליון' על אחרים. כל הקטגוריות הן שרירותיות ומבטאות את יכולתם של המחזיקים בהם להגיע לעמדות כח בשדות בהם הם פועלים, ואת כוחו של השעתוק החברתי.

טובין ולפידות במחקרן "אלימות סימבולית באקדמיה: קולן של אקדמאיות שזכו במלגה יוקרתית"   מסבירות כיצד מנגנונים של אלימות סימבולית משפיעים על ייצוגן הנמוך של נשים בסגל האקדמי. הן מקוות שמחקרן יסייע לפתור את הבעיה. הן מתעלמות מהעובדה שבחירת "אקדמאיות שזכו במלגה יוקרתית" כאוכלוסיית המחקר, משקפת הטמעה של האלימות הסימבולית הכרוכה בתהליך ה'הצטיינות' בשדה האקדמי. טובין ולפידות טוענות למעשה כי האלימות הסימבולית האחת ראויה בעוד שהשנייה פסולה ומזיקה. ולכן הטענה שלהם לפיה 'אלימות סימבולית' כלפי נשים באקדמיה היא תהליך מזיק ופסול, מעצם עצמו, כזה שיש לחשפו ולפרקו, היא טענה הנופלת מאליה.

יש שיגידו שהן צודקות, וינסחו גרסה 'רכה' של בורדייה. לפיה הוא מסביר לנו את המנגנונים, אבל ישנם מקרים שבהם הם ראויים מאחר שהם משרתים את האמת והצדק, או את טובת הידע המדעי, וישנם אחרים פסולים. אני סבור שאי אפשר לקבל את בורדייה יחד עם טענה כזו, והיא נוטלת את העוקץ מהתיאוריה הסימבולית שלו. כי על אף שאין אצלו 'תודעה כוזבת' במשמעותה המרקסיסטית הקלאסית, בסופו של דבר, אם לבורדייה תאמינו – הכל שרירותי. ואן גוך לא יותר 'טוב' מהילד הבוכה, והיצ'קוק לא 'איכותי' יותר מואן דאם. ולכן, כתיבה על בורדייה אינה מן האפשר. היא בסך הכול  היא עוד פרקטיקה בתוך ההביטוס אקדמי בשדה. כי האלימות הסימבולית שולטת בכל, ואין מפלט ממנה.

 

====

תגידו- אתה לוקח את הסוציולוגיה יותר מדי ברצינות. סוציולוגיה עושה רדוקציה של התופעות להקשרן החברתי, כפי שהטענה שמוליכים חשמליים במוח מתנהגים באותו אופן בשמחה ובעצב היא רדוקציה של הסוציולוגיה והפסיכולוגיה לביו כימיה, ורדוקציה כזו פסולה ומוטעית.  אני טוען שתיאוריות על סוציולוגיה של הרעיונות, אינן רדוקציה לביו כימיה, ויש להן כח של ממש להקשות על התפיסה הפילוסופית לפיה לרעיונות יש קיום בפני עצמם במנותק מההקשר שלהם. כך ל משל קשה לדבר על הפילוסופיה של קאנט בלי להבין את ההקשר שלה בתוך ההיסטוריה, כיצד נוצרה ומה הסביבה הרעיונית והחברתית בה עקרונות כאלה יכולים לעלות, כשמולה הפילוסופיה של הרמב"ם או תיאוריות הקדמה של הגל. לרעיונות יש היסטוריה וסוציולוגיה בעצם מהותם, אם יורשה לי להשתמש במונח הבעייתי הזה.

המסקנה ההכרחית, לטעמי, היא שפילוסופיה כשלעצמה אינה יכולה לייצב את עצמה על עצמה בגלל הביקורת הסוציולוגית, ומצד שני לא נוכל להסתפק בביקורת הסוציולוגית מאחר שהיא אינה מאפשרת את עצמה פילוסופית, ובאותה נשימה היא מגדירה את העולם כחסר כל פשר ומשמעות.  

אז מה נשאר? סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, שבלעדיו אין משמעות לשום דבר. כמו שאמר מאיר אריאל:

אני מסתובב לי מלא תכניות, 
מלא כוונות, עתיר תרבויות, 
מלא חשיבות, שואף משמעות - 
ואומרים לי שכל זה מן הסתמיות…

 
קצת מעליב, מאוד מעציב, 
על סתם אני לא הייתי שם כל כך הרבה תקציב! 
ועוד עם סרח העודף, זוהמת השארית, 
נידופת קרינה עם אימת האחרית…

כן יש בעולם הזה סתם וסתם 
וסתם וסתם שהראש נסתם 
ונתקע במרקע של איזה מדען, אפס, ממלמל 
"אם ירצה השם" – ועוד סתם מתנצל…

 
אך כל עוד בעולם יש עיקר וטפל 
ויש עוד כוח להבחין בהבדל - 
אז ברוך השם תודה לאל

 

 

 

(תודה לאריאל סרי-לוי על הערותיו לגרסה המוקדמת).

 

קישורים

איתמר שאלתיאל על בורדייה – כאן וכאן

הבלוג תודעה כוזבת – כאן

הבלוג "הציווי החדש" – על בלוגים ובורדייה