תמיד אהבתי לקרוא את ביקורות היין של מבקר היין והמסעדות של מוסף 'גלריה' של 'הארץ', דניאל רוגוב. אתמול הוא נפטר, ונודע לי ששמו האמיתי הוא דיוויד ג'רוף, והוא נולד בארה"ב. ג'רוף הותיר אחריו מכתב פרידה הראוי לקריאה.
אני לא מבין גדול ביין. מבחינתי יש שתי חלוקות שיוצרות ארבע קטגוריות. טעים ולא טעים, יקר וזול. לצערי, היינות בקטגוריה יקר וטעים לא מגיעים אלי מספיק. אני מכיר את דבריו של בורדייה על הטעם כאסטרטגיה להיבדלות מעמדית. הכל נכון, ובכל זאת – מי יכול לעמוד בפני טקסט פיוטי שכזה:
יין שצבעו זהוב עז ומבריק
בעל גוף בינוני ומתיקות דבשית
החושף טעמים וניחוחות מצודדים של אפרסק
משמש ופירות טרופיים
על רקע של תפוחים אפויים בטעם זנגביל
עשיר, ארוך ומלווה בחומציות טובה השומרת על חיוניותו
במיטבו לצד עוגת גבינה או פאי פירות
שתו מעכשיו עד 2018
התיאורים הללו מתגלגלים על הלשון, עם נגיעות קלות של עשן וזכר לחביות מעץ אלון עם שמרי פרא . ולעצמי אני חושב שגם אני אהיה במיטבי ליד עוגת גבינה או פאי פירות, ואהרהר באופטימיות הנוגה המצווה לנו – שתו מעכשיו ועד 2018.
הכרתי פעם במילואים מישהו שכתב ב"הארץ" (כמה מטובי ידידי הם שמאלנים), והוא סיפר לי שדניאל רוגוב היה כותב באנגלית, ואת כתבותיו מתרגמים לעברית.
אם המידע הזה נכון- ראוי לתת קרדיט למתרגם האלמוני של דברי השירה על היין.
אין דבר שאני אוהב יותר מיין יחד עם פלטות של גבינה משובחת….
אני פחות מבין ביין אבל אני מסתדר איתו…