יעקב סלה

בשבת שלפני החג קראתי את "מבקשי פניך – שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין" שכתב הרב חיים סבתו (הוצאת ידיעות ספרים) הרב ליכטנשטיין, מראשי ישיבת הר עציון, ואף חבש בצעירותו את ספסלי הארווארד עת למד שם ספרות אנגלית ועד תואר שלישי הגיע. הרב הוא חתנו ותלמידו של הרב סולובייצ'יק ז"ל מחשובי הרבנים בדורות האחרונים. הספר זכה לפרסומות מרחיקות לכת. ההוצאה כינתה אותו "ספר ההגות היהודי החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק", ועוד הפליגה בשבחו כהנה וכהנה. הספר זכה להפקה מרשימה ובהתאם – למחיר גבוה יחסית. אריאל כבר העיר על מבצע הפרסום הלז בטרם קרא, ואני אתייחס לספר כפי שקראתיו מכריכה (קשה) לכריכה.

ובכן, לא מדובר בספר הגות במובן המקובל על קוראי ספרי הגות. אין כאן מסות ארוכות המפרטות שלבים עיוניים מורכבים, וגם לא רעיונות חדשנים ומרתקים שלא שערום אבותיכם. מדובר בספר מז'אנר "שיחות עם", הנהוג ומקובל מדור דור. תלמיד מעריך או מעריץ יושב עם ההוגה הזקן, שואל ונענה. נוגע בסוגיות חשובות, סוקר את עיקרי המחשבה ומבקש לפתוח צוהר לעולמו ומחשבתו של ההוגה. זכה לכך ישעיהו ליבוביץ', וגם רבים מחכמי אומות העולם. ודאי וודאי שתלמיד חכם עצום כמו הרב ליכטנשטיין, שידיו רב לו בכל מקצועות התורה, ישב בישיבה כל ימיו והעמיד תלמידים הרבה, שראוי הוא לכך. 

הרב סבתו מיטיב לשאול, ובענווה יודע להקשיב. והרב ליכטנשטיין נענה, ומרחיב במקום שיש להרחיב ומקצר במקום שראוי לקצר בו. הוא מציג את עיקרי מחשבתו במגוון רחב של סוגיות. ממקומה של ההשכלה הכללית בעולמו של תלמיד חכם, ועד לשאלת לימוד תורה ופמיניזם. הרב כבר אינו איש צעיר, ואת המהפכות והתמורות כבר חולל והוא בוחן  ביושר ובענווה את מחשבתו ופעולותיו לאורך השנים. כך למשל הוא דן בסוגיה המעסיקה רבים מהציבור הדתי לאומי – מקומו של לימוד הגמרא בכלל, ובדרך בריסק, בפרט בעולם של היום, שבו צעירים דתיים רבים מתקשים למצוא את מקומם בהוויות אביי ורבא. גם אני , כשלמדתי בישיבתו של הרב ליכטנשטיין היא לי קשה לקבל את שיטת בריסק, כתפיסת עולם וגם כדרך ללימוד הגמרא והתרשמתי מדרכו של הרב ליכטנשטיין לדון בכבוד גם בדעותיהם של החולקים עליו. 

ובאמת, לאחר שמסתכלים בספר ובמה שיש בו באור הראוי, וברוח החג דנים לכף זכות את המשווקים ואנשי יחסי הציבור שמלאכתם בכך, הרי שלפנינו ספר משובח בתכלית. ארשה לעצמי להמליץ על קריאת הספר גם לאלה שלא חבשו ספסלי בית מדרש, לחילונים ולאתיאיסטים וגם לאלה הוקוראים על רבנים בעיקר במדורי ההגחכה בעתונות.