ערב יום הכפורים

ערב יום הכיפורים עכשיו. כולם אצים רצים, העסקים נסגרים כולם מוקדם. תחנות הרדיו משדרות שירים שקטים, ספק לכבוד החג הקדוש ספק לזכרה של המלחמה ההיא. אני גר בישוב דתי, ואצלנו אין הרבה הבדל בין יום הכיפורים לשבת, השקט אותו שקט, רק הרבה ילדים קטנים הולכים עם שקיות של במבה, ורבנים מכובדים בנעלי התעמלות. יש כאלה שהיו רוצים שכל הארץ תשקוט כל שבת, ואחרים, כך שמעתי, מתמרדים גם נגד יום הכיפורים ויש בהם העורכים סעודות גדי בחלב אמו בתפילת נעילה. ואולי זו רק אגדה שמספרים לילדים קטנים דתיים בלילה.

אמליץ לכם על ספר שמתאים לרוח יום הכיפורים, לפחות כפי שאני מבין אותה. הספר  הוא "מי אני? מה אני? מסע פילוסופי מרתק אל עצמנו" שכתב ריכרד דוויד פרכט.(מגרמנית: אלעד לפידות הוצאת מטר).פרכט, יליד 1964, הוא פילוסוף, סופר ואיש תקשורת גרמני, החי בקלן ובלוקסמבורג. פרכט ביקש לכתוב מבוא אחר לפילוסופיה. לא כזה שרק יפרט בדקדקנות אישים ושיטות, או יסתפק בתיאור קורות חייהם של מלומדים גדולים. פרכט מבקש לעסוק בשאלות הגדולות, תוך עיון בממצאים מרתקים מתחום חקר המוח והפסיכולוגיה. הוא מנסה לקשור בין נוירו-ביולוגיה לשאלות כמו "מהו האני" ומה ניתן להבין ולתפוס בעולם המתעתע הזה.  הספר ערוך בשלשה שערים – "מה ביכולתי לדעת?" בו הוא עסוק בין השאר  בשאלות כמו מה הם רגשות דרך עיון פילוסופי בדמותו של מר ספוק מסדרת המד"ב הנודעת, מספר לנו על דקארט והקוגיטו, על ויטגנשטיין המוקדם, בפרק "מה עלי לעשות?"  מדבר על סוגיות של מוסר, תועלתנות ואלטרואיזם. והפרק "למה ביכולתי לקוות?" שואל על אלוהים, האדם והטבע, מדבר על צדק ומחפש את האושר. פרכט לא מבקש לקבוע מסמרות ולהוכיח שיטה אחת על פני רעותה. הוא מציג מחשבות ורעיונות תוך שהוא חולק איתנו מחשבותיו על מגבלותיהם. יחודו של הספר, מבחינתי, הוא הנסיון לחבר יחד פילוסופיה עם חקר המוח בכתיבה פופולארית. נסיון  מורכב ומעניין בהרבה מהתחום המכונה סוציוביולוגיה שעסוק במציאת סברות מעגליות כדי להסביר מדוע העולם שלנו חייב להיות כמו שהוא ולמה גברים נוטים לאנוס. (התשובה במהופך, תמיד).

הספר מעניין וכתוב היטב, ואינו מיועד דווקא למומחים לפילוסופיה או לחפצים להיות כאלה. פרכט סוקר את השאלות החשובות לכל אדם, כך נראה לי ואת זה הוא עושה באופן רהוט, בהיר ולפעמים משעשע. ומה שהרבה יותר חשוב –  בלי להטיף ולהתיימר שהוא היחיד שיודע את התשובות.

ותקראו

את מה שכתב אריאל. וכך הוא פותח

יום הכיפורים מגיע כל שנה בהפתעה. למרות התאריך הקבוע, למרות אלול, למרות ראש השנה. זו לא הפתעה מהסוג של מסיבת יום הולדת, אלא יותר מהסוג של הקפצה באמצע הלילה בצבא. לא מלבב, אבל גם לא נורא; נעשה את זה, לא שיש ברירה. אנחנו מתורגלים לזה וסוף סוף בשביל זה אנחנו כאן. ואחר כך נמשיך לישון. (או שלא?).

להמשך הקטע »

ומה הכי חשוב?

"כֿל, שן, תעמל וזהר מטומבילים." – אלה הם כללי שמירת הבריאות על רגל אחת על פי ילקוט הכזבים (דן בן-אמוץ וחיים חפר)