שנה חלפה, שנה באה והנה אנחנו כבר בתשע"ב. עונת "החגים" היא זמן המתנות כידוע, אז לטובת מי שרוצים לקנות ספר לחמות, לגיס, או לבוס, ואולי סתם לרכוש לעצמם ספר לקרוא בסוכה, בחינת תשבו כעין תדורו, הנה לכם סקירה אודות מבחר ספרים. אחדים מהם קראתי בעיון והעמקה, ואחרים מונחים ברשימת הספרים הממתינים לקריאה והמלצה נרחבת, פה בבלוג בעז"ה בקרוב ממש. את הסקירה אחלק לכמה חלקים – כמו בכל שנה. אפתח בספרים הנהוג לכנות אותם "ספרי מתנה" שניהם עונים על הקריטריונים החשובים למתנה. הם יקרים במידה*, יפים, וכבדים. מרסל מוס היה מאשר אותם מיד.
הספר הראשון עליו אמליץ הוא "פתגמי העולם חוכמת האנושות – 100 תובנות אוניברסליות ב 100 שפות" שאסף בשקדנות ריקרדו בלנק. ריקרדו בלנק הוא ישראלי שעלה לארץ מארגנטינה, איש היי טק וד"ר לפיזיקה. הוא אינו לשונאי, אבל בתור עולה הוא רב לשוני ומדבר ספרדית,עברית ואנגלית. בכל דף תובנה בעברית ומקבילותיה בשלל שפות. פתגמים הם ענין שימושי מאד, בכל סיטואציה חברתית אפשר לשלוף פתגם הולם. ואני לא מתכוון לפתגמי גננת כמו "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך ותפסיק כבר לפרק לו את המגדל של הקוביות" אלא לפתגמים של ממש. ריקרדו בלנק אסף אותם למקום אחד, בשפות שונות. אני, בצוק העתים, נאלץ מעת לעת להמציא פתגמים ולייחס אותם לסבתי ז"ל, מעכשיו אני מסודר. לחברי הטוב שהפסיד את כל המניות שלו בבורסה אוכל לומר בקול מעודד – אילא מזלק מכפוש, מא איעוונק ז'יב עמר בל פלוש. אם הוא מבין מרוקאית, זה עשוי לשמח את לבו. במחשבה שניה, אני לא לגמרי בטוח. כך או כך זה נשמע מרשים. (מה גם שסבתא ז"ל לא דיברה מרוקאית מימיה). ויש הרבה פתגמים בשלל שפות. למשל לפתגם הנאה "אמור מעט ועשה הרבה" יש תובנה דומה באמהרית "מקשקושים בלבד לא יצא פרי" ברומנית אומרים "התרנגולת המקרקרת אינה מטילה ביצים" והטורקים, המומחים באזורנו לעניני שייט אומרים כי "עם דיבורים בלבד אונית הגבינה לא תזוז".
לא תמיד הסכמתי עם מה שכתב. תובנה 47 היא "אפשר לתכנן תכניות אבל אין ודאות שהן יתגשמו" בחר ריקרדו בלנק לכתוב – "האדם עושה תכניות והאלוהים צוחק". אין זה פתגם כזה בעברית, זהו תרגום של מימרה ביידיש, שם זה גם מתחרז. הביטוי העברי המקביל יכול להיות "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", משום מה בלנק בחר לשים את המקור היידי בנספח. ויש גם סתם שגיאות, כמו "חוסך שבטו שונא בנו". אין מה לעשות כמו שאומר הפתגם הידוע "מי שלא שוגה לא טועה". אני מניח שהשגיאות הללו תתוקנה במהדורות הבאות. ריקרדו בלנק טוען בהקדמתו שמריבוי הפתגמים הקרובים אפשר לחשוב על מאפיינים אנושיים דומים, הנפוצים בכל התרבויות. הוא מבקש לטעון שסדנא דארעא חד הוא, והדמיון עולה על השוני. מהשוני אפשר ללמוד על הניאנסים התרבותיים המאפיינים כל תרבות ותרבות. אפשר להסכים איתו, אפשר גם ללכת להשערת ספיר וורף על הקשר שבין פתגמים ושפה לדפוסי מחשבה ואפשר גם לשבת בנחת ולקרוא פתגמים.
באיטלקית אומרים "רומא לא נבנתה ביום אחד", בהולנדית "קלן ואקן לא נבנו ביום אחד", בצרפתית יפטירו במבטא ענוג "גם פריז לא נבנתה ביום אחד" ובירושלים יגידו מתי שהוא בעתיד "הרכבת הקלה לא נסללה ביום אחד". מה שמעביר אותי היישר אל הספר הבא – "המשולש הירושלמי ביוגרפיה אורבנית" שכתב דוד קרויאנקר. (הוצאת כתר ומכון ירושלים לחקר ישראל). הספר הוא הששי (!) בסדרת ספרים על רחובות ושכונות בירושלים. ביניהם ממילא, המושבה הגרמנית ורחוב יפו. הספר הזה הוא מסע מפורט ומדוקדק אל מה שנקרא פעם "העיר" (כמו בביטוי – "אתה יורד לעיר?") ואחר כך "מרכז העיר", ובשנים האחרונות "אתר ההפצצה" או סתם "אזור האסון". היום כבר הכל נקי, ושרידי הסוחרים יושבים בבתי הקפה ומביטים בפסי הרכבת הנאים עליהם נעה הרכבת הכפולה ונזכרים בנוסטלגיה בקולנוע רקס**. בספר ארבע מאות וחמשים דפים עם תמונות נאות והסברים מרחיבי אופקים, מי בנה ומה עשה ומה היו המגמות העירוניות בעת הקמת המדרחוב ואת מי בירכו חברי הפטריארכיה הארמנית בטקס הנחת אבן הפינה. כך שלמרות ההמלצות על מסלולי טיולים, הוא לא כל כך מתאים לטיול ברחוב. אולי אפשר לשים אותו על הברכיים ברכבת ולהביט החוצה, לא ניסיתי.
נוסטלגיה היא המפתח לספר הזה. גם אני, שעדיין לא נמנה על זקני ירושלים ואפילו לא אוכל לכנות את עצמי "ירושלמי שורשי" מאז שהורדתי את השפם בגיל עשרים וחמש, עוד זוכר את ירושלים אחרת. עם האוטובוסים המפריחים עשן לפני שהמציאו את המדרחוב ואת מגדל העיר. זוג הזקנים הרוטן ב"מעיין שטוב" וחנות "ספיר" שאף פעם אי אפשר למצוא אותה בפעם הראשונה שעוברים על פניה. אני זוכר את ימי קולנוע מיטשל ואדיסון, אורנע אוריון ואורגיל בהם עמדנו בתור במוצאי שבת (לקולנוע עדן לא נכנסנו אף פעם, לשם הלכו רק הפושטקים), לא שכחתי את טלי תקומי לפני שפורקה לחלקים, ועם קצת מאמץ אני יכול לזכור גם את חיים ברעם יושב בטעמון ואת ד"ר טיכו מוציא מיקרובים מהעין המקונקלת של ציונה. אז אם אתם חובבי אדריכלות, נוסטלגיה ירושלמית ואבנים ישנות אפילו אם נולדת תל אביבים לא עלינו, תקראו את הספר ותוכלו לזכור הכול ולספר לחבריכם, ולקנח בפתגם הישן והטוב "לא ללעוס – לבלוע".
—-
* בשבילך – שתים עשרה וחצי
**שכבר לא קיים