צופן הישראליות

נפתח בגילוי נאות, אני אוהב לקרוא ספרי סוציולוגיה. גילוי נאות שני הוא שאני מכיר את הסוציולוג פרופסור גד יאיר מהאוניברסיטה העברית. למדתי אצלו, ולמדתי ממנו הרבה כסוציולוג, מורה וכאדם. בשל כך שמחתי לשמוע שהוא הוציא ספר חדש –  "צופן הישראליות – עשרת הדברות של שנות האלפיים" (הוצאת כתר). ואלו הן עשרת הדברות, שמנסח יאיר:

הדיבר הראשון: שקשק מפחד – החרדה הקיומית של הישראלים, הדיבר השני: די לכיפוף – על עמידה גאה וחוצפנית דווקאית, הדיבר השלישי: קום והשתלט בארץ – תחושת הזכות והבעלות, הדיבר הרביעי: תיתנו, תקבלו – התרומה והחוזה המותנה עם המדינה, הדיבר החמישי: לא תצא פראייר – אימת הטרטור וההשפלה, הדיבר השישי: אני מדבר משמע אני קיים – על קרב המילה ומלחמת הדעה, הדיבר השביעי: יאללה חפיף, תאלתר – יצירתיות וחוסר רצינות, הדיבר השמיני: שלא יחליטו עליך – אנטי הייררכיה ושוויון, הדיבר התשיעי: העסק שלך הוא העסק שלנו – על קולקטיביזם וחטטנות, הדיבר העשירי: עשה אינטימיות אבל לא אהבה – כה קרובים, כה רחוקים.

גד יאיר ערך מחקר מקיף, שעל בסיסו ניסח את תובנותיו על מאפייני הישראליות. הוא מציג את הישראליות כפי שהיא נראית מבחוץ, בעיניהם של סטודנטים זרים הנמצאים בארץ לצורך לימודים. יאיר טוען שהעקרון המכונן הוא החברה הישראלית נמצאת ב"פוסט טראומה", ובשל כך היא מתאפיינת בדפוסי מחשבה והתנהגויות יחודיים. אני מתקשה להבין את השימוש הוא עושה במונחים פרוידיאנים על החברה כולה. בקושי אני מסתדר איתם כשהם ברמה של האדם היחיד. אפשר לראות את זה כמטאפורה, אם תרצו בלי להיות קליניים מדי. חשוב לזכור גם בעידן הנאראטיבים המתהפכים, שלא מדובר בטראומות מדומיינות וה"בכל דור ודור" יש לו שורשים של ממש בהיסטוריה הקרובה. ובכל זאת, התיזה שלו מענינת בגלל שהיא מצליח לתת הסבר קוהרנטי, ומאירה  תופעות שמי שגר בישראל מכיר, הסכין אליהם ולא מתפלא עליהן כלל וכלל. גד יאיר לא מבקש להצליף בשבט ביקורתו, ולספר לנו על הפרויקט הציוני ומה שקרא לו, או על החלון ושברו בנימה אפוקליפטיות בדרך אל סוכנות הנסיעות. הוא מנסה, בדרכו, לספר לנו על הישראליות של היום, דרך דוגמאות לאו דווקא מידיות. כמו למשל ההשוואה שהוא עושה בין התנהגות פרופסורים באוניברסיטאות בארץ לאלה בחו"ל, בכל הקשור ליחסם לסטודנטים ויחסם לעצמם. יאיר מספר כיצד מורים המגיעים ללמד בארץ משתוממים מול נטייתם של הסטודנטים לדבר בשיעור ולהציג את דעתם באין מכלים, גם אם לא קראו מעולם את חומר הקריאה. יאיר גם מספר כיצד הוא עצמו השתתף בהשתלמות מקצועית והעז לשאול שאלות, ובהפסקה באו אליו משתלמים אחרים (שכולם מומחים בתחום בקיאים ורגילים) וביקשו ממנו לשאול שאלות, כי זה לא נחשב מקובל שם. יאיר קושר את הסיפורים הללו ליסודות משמעותיים בתרבות הישראלית, כמו היחס לסמכות והרגשת ה"אנחנו" ולא מסתפק רק בתלונה הרגילה  ש"הסטודנטים  הישראלים לא קוראים". בשאלה  "למה אנחנו לא הרווארד" יש לו תשובות מפתיעות, הקשורות גם למרצים.

יש כמה סיבות מקובלות לקרוא ספרי סוציולוגיה. סטודנטים ב'מדעי ההתנהגות' צריכים לקרוא פרק לקראת השיעור. עמיתים מבקשים לקרוא את הספר כדי שיוכלו מייד אחר כך להתקשר למחבר ולפרגן לו על ספרו המוצלח. יש שכותבים עליהם פוסטים בבלוג שלהם. אבל  תודו שלא חשבתם לקרוא ספר סוציולוגיה בגלל שהוא ידבר אליכם בשפה קריאה ואפילו משעשעת. וכך מסביר גד יאיר בפרק שכותרתו "נספח ממש לא חשוב עבור החברים באקדמיה":

יכולתי לכתוב ש"הקודים המכוננים את מבנה העל של התרבות בחברה הישראלית משקפים מבנה בסיס המונח על מצע של אידיאליזם גרמני המארגן את ההוויה ש הקולקטיב הישראלי ושל המדינה הישראלית בדרכים רב ממדיות ומורכבות המשקפות מפגש בין פועלים, רעיונות, גישות ומסורות המאפיינות מפגש ציווליזציוני קדום בין הציונות למסורת"

גד יאיר החליט לכתוב בעברית, ולא ב"אקדמית"  ובכך לפנות אל כלל קוראי העברית ולא רק לאלה שלמדו שנים רבות באוניברסיטה. עם זאת, לא מדובר כאן בטור בעתון (של המדינה, או אחר) או בסתם שיחת סלון, הספר הוא תוצר של מחקר סוציולוגי על פי כל הכללים (כמפורט באותו נספח לא חשוב). כפי שהעיר אריאל (שכתב על הספר סקירה ארוכה ומענינת) , יש לכך גם מחיר ביכולת לחדד ולהדגיש טיעונים ונימוקים, ומקשה מעט להתווכח עם הספר ומה שהוא מבקש להגיד. ובכל זאת – יש ערך רב לכתיבה המבוססת על ידע אקדמי שנמעניה הם קהל דוברי העברית. יש בכך תרומה משמעותית לציבור  ואני מצטרף לדעתו של גד יאיר שיש בכך מילוי של חובה מוסרית כלפי החברה הישראלית התומכת ומממנת את הפעילות האקדמית החשובה.

אהבתי מאד את הספר, ובגלל העובדה שקראתי אותו בראש השנה לא החלטתי האם להכתיר אותו כספר העיון המומלץ ביותר לשנת תשע"א, או אולי לשנת תשע"ב. (הוא בוודאי ספר ההגות החשוב ביותר מאז "מבקשי פניך", ומומלץ הרבה יותר מ"פרידה משרוליק"  של עוז אלמוג  שמתארך על פני שני כרכים ולא כדאי לקרוא אותו בשכיבה שמא יפול על אברים חיוניים).  אני מקווה, גם אם לא ממש מאמין, שחברים מהפקולטה בהר הצופים ילכן בעקבותיו ויכתבו ספרים המדברים אל כל קוראי העברית, ושהם – מצידם יקראו את הספר הזה ויעודדו את שיפור ושכלול השיח הציבורי בישראל.  או במלים אחרות, בן אדם רציני מדבר אליכם, אחרי שחקר וחשב על זה – כדאי שתקשיבו.