תמרה היא בת מושב, רחוקה ולא משתלבת שיוצאת ללמוד בעיר הגדולה. היא מתאהבת במיכאל, מרצה נשוי מבוגר וחידתי. אחרי שעזב את אשתו, אנדריאה, הם נישאים ומגדלים שני ילדים במושב ילדותה, ליד ההורים וכל חברי המושב הזוכרים לה את נעוריה. מיכאל מארגן מיזם אקדמי ייחודי לתלמידים מעזה, אך ביום פתיחת המיזם מתברר שרק אחד מכל המוזמנים שנבחרו בקפידה לא שעה לאיומים מבית והחליט לבוא.
הסטודנט שהגיע הוא שריף מסאלחה ולמרות שנרשם ללימודי מזרח תיכון וכלכלה, חלומו הוא להיות מוזיקאי. חלילן, ומכאן העניינים הולכים ומסתבכים. עבר הווה ועתיד, מציאות מעורבבת בדמיון. עיר כפר ועזה, תל אביב האמיתית מול זו שהכיר שריף מקפה האינטרנט שבעזה. תמרה מיכאל ושריף הם גיבורי "החלילן" ספרה החדש של ג'ודי טל (הוצאת כנרת זמורה ביתן). "החלילן" מתרחש בישראל, בעבר הקרוב. רובו בשנה שלפני פרוץ "האינתיפידה השנייה" ו"מאורעות אוקטובר" ועלילתו נמשכת עד למבצע "עופרת יצוקה". ואני מציין את האירועים הללו לא כדי לחסוך בתאריכים אלא מאחר שהם אירועי המפתח בצילם מתרחש הכל. כדרכי, לא אפרוש כאן את כל עלילת הסיפור עד תומו, ואסתפק בכמה הערות על הפוליטיקה של הספר.
החיים מורכבים אומרת לנו ג'ודי טל, אי אפשר לדעת מי הצודק כאן ומי האומלל,ושום דבר הוא לא מה שהוא נראה. הפוליטיקה של "החלילן" הזכיר לי קצת את הסיפור "האחותים של יוסוף" שכתבה חיותה דויטש (נכלל בתוך ספרה "ככה נראית גאולה"), איני יודע אם ג'ודי טל קראה את הסיפור המדובר ,ואם לא, כדאי לה ואף לכם, אך את "מיכאל שלי" של עמוס עוז בוודאי קראה כמה פעמים וצילו מכסה את הספר. הדמיון בשמות הוא לא רק רמז, תמרה בתפקיד חנה מתלבטת בין מציאות לבדיון, ושריף ממלא בדרך מורכבת את מקומם הכפול של התאומים. החלילן מעזה הוא גם אחיו תאום המראה של החלילן מהמלין, שמקיים את העסקה אך אף אחד לא באמת הולך אחריו. וקצת ג'ין אייר,קמצוץ.
כמו חיותה דויטש, ואל מול ההקשרים הספרותיים, ג'ודי טל מציעה לנו ב"חלילן" רצון לשבור את התפיסה החד ממדית של הסכסוך הערבי ישראלי בעיני הישראלים. אמפתיה של ממש לפלסטינים ולצער ש"אנחנו" הישראלים אחראים לו, יחד עם גינוי מרומז למה שאחיהם מבית ומחוץ גורמים להם, וצלה של הכרה בכך שאנחנו לא נוכל לעולם לכפר על החטא הקדום. ניסיון ליצור אחווה אנושית, כביכול "א-פוליטית". אמת, ג'ודי טל מבקשת לספר סיפור ולא רק לשאת נאום. רוב הספר היא מצליחה לעשות זאת ולא להאכיל את הקורא בכפית. אך נראה כי הספר מעיד יותר מכל על הלכי רוח בישראל של היום. ייאוש שקט מהרצון לפתור עכשיו את הסכסוך ורצון להסתפק איכשהו בניהולו תוך מחשבה המטילה ספק בכל האמיתות הגדולות של המחנות בציבוריות הישראלית היהודית. אכזבה מפוליטיקה ומרעיונות גדולים ורצון להתכרבל אל תוך האישי והפרטי, כי אין באמת פתרון, ואולי לנצח תאכל חרב, והילדים שלנו, כשיגדלו גם הם יתגייסו לצבא. וגם זה, כמובן מעשה פוליטי, שעשוי להתנפץ אל סלעי המציאות המורכבת.
על גב הספר כתוב כי "זהו סיפור על התעלות מעבר לפחד, לבורות ולדעות הקדומות, רומן נוקב הכתוב בתעוזה נדירה" חיים באר מעיד עליו באותו מקום ממש כי " החלילן הוא רומן עכשווי סוחף ושובר סטריאוטיפים, הישג מזהיר בפרוזה הישראלית". הספר באמת מאד עכשווי, כפי שציינתי, ואפשר בהחלט להגדיר אותו כ"רומן סוחף". קראתי אותו בבת אחת השבת. לגבי "השג מדהים" כדאי היה להמעיט בסופרלטיבים ולהשאיר לקורא להחליט עד כמה נדהם הוא מההישג, והאם הרוח לא הלכה למקומות נפלאים ממנו בפרוזה הישראלית. הדמויות הראשיות הן ארכיטיפים כמעט. מיכאל דור שני לשואה ששינה את שם משפחתו ל"כנען", תמרה בת מושב שורשי, שמייסדיו היו בין לוחמי הפלמ"ח שגירשו את ערביי חיפה אל הים של עזה. בספר נוכח המוטיב של הבית. שריף מפתח חיבה עזה לחורבות, ביתם של מיכאל ותמרה נבנה מחורבות בית אחר, מטאפורית ופיזית, והחורבן והבניה משמשים בערבוביה.
עם "שובר סטריאוטיפים" אני עוד יכול להסתדר. ראינו שיש יהודים כאלה וערבים כאלה, לא כמו בטוקבקים של וואינט, מקור לא אכזב לסטריאוטיפים ודעות קדומות. נותרתי שואל את עצמי כלפי מי נדרשת "תעוזה נדירה" בכתיבה ולמה מתכוונת כותבת העטיפה כשהיא מדברת על "התפכחות".
פינגבק:הפייסבוק של תמרה « ספר חברה תרבות