ויש לה את יעקב

טקסט אינו טקסט אלא אם יסתיר מפני כל רואהו לראשונה את חוק חיבורו ואת כלל משחקו . וטקסט לעולם נותר בלתי נתפס על ידי החושים. החוק והכלל אינם צפונים בחובו הלא-נגיש של סוד. הם פשוט אינם מתמסרים בהווה , לשום דבר שאפשר לקראו על דרך החומרה בשם תפיסה חושית (עמ' 17)

דרידה, שחתר נגד מקומה של המשמעות היחידה ודגל בקריאה נגד רצונו של הטקסט, לא יוכל, גם אם ירצה להיות פטור מקריאות חתרניות של הטקסטים שלו עצמו. אך מה שאני עושה בימים אלה הוא לקרוא את דרידה כאילו הוא אפלטון, הכותב הקלאסי. לאור המנורה העמום בקריאה צמודה, פסקה אחר פסקה, אני מנסה להבין למה התכוון המחבר. ואחר כך רוצה להניח בצורה אנליטית רשימה של הרעיונות המרכזיים, להתווכח איתם ולהשוות לאחרים. לא לקרוא "נגד הכיוון", עם כלב או בלעדיו, ובלי לחשוב על דמויות אב נעדרות ומיתוסים מצריים ושומריים הנעלמים בעבר המיתו-פואטי מהדהדים אל תוך הטקסט ואינם מאפשרים לו לומר את מה שבעצם ביקש להגיד. בפרויקט הזה אני מניח שהטקסט שהודפס ונכרך תחת השם "בית המרקחת של אפלטון" יש לו מחבר שהיה איש שחי פעם וכתב את זה בספר ושלח לכולם שיקראו. ואותו האיש ממש,בגופו ובעצמו, כתב עוד הרבה מאד  דברים ודיבר, אויה לנו, בלא מעט מקומות כדי להסביר את הספרים שכתב, וכנראה שיש גם אצלו  עניינים שמחוץ לטקסט. ומה שכתוב שם מסמן לנו בפשטות את מה שהמחבר עצמו רצה להגיד, וגם אם הוא לא מקפל בתוכו את כל הפרויקט הדרידיאי, הטקסט המתורגם מצליח להגיד את מה שדרידה מבקש.

האם זו דקונסטרוקציה, במובן הפשוט של המלה, לדקונסטרוקציה? האם שיטת הניתוח הזו אומרת שאנחנו, כקוראים במסגרת סמינר באקדמיה, חוטאים לכוונתו של המחבר? שאלה כזו גם היא מסתחררת אל תוך עצמה, מאחר שאיך נוכל לשאול על "חטא" ועל "כוונה" ו"מחבר" אם לטקסט, פרוע שכמותו, היכולת להתמרד תמיד נגד כל ניסיון לשלוט בו ולשתול בו משמעות, ובוודאי נגד הפרויקט האפלטוני, נשוא הפנים והקודר.

אם נחשוב על מטאפורות, אפלטון שבטקסט נראה לי כמו סם העייט (שבעברית מכנים אותו גם "נשר") מיצירתו של ג'ים הנסון – החבובות, דרידה מזכיר לי את אנימל שדופק על התופים ורודף אחרי נשים ובסופו של דבר אתה אומר לעצמך יש פה איזה רעיון, אבל מה הוא ולמה.