"היקום הטרגי שלנו" (מאנגלית: קטיה בנוביץ' ידיעות ספרים). הוא ספר המובא בקולה של מרגרט קרפנטר, 
סופרת שהממון אינו מצוי בכיסה. מרגרט, שחיה בבית טחוב עם בן זוגה כריסטופר הלא יוצלח – מובטל קבוע ומתלונן תמידי, ומקווה לימים טובים יותר בהם תוכל לכתוב את הרומן הגדול שהיא חולמת עליו ובינתיים יש בו רק ארבעים ושלוש מלים. מרגרט עובדת לפרנסתה בכתיבת טורי ביקורת על ספרים, סיפורי מדע בדיוני נוסחתיים בשם בדוי, וחברה בצוות של כותבי צללים המחברים סדרת ספרי הרפתקאות תחת השם "זב רוס". בספר משתתפים גם רואן, מרצה מבוגר שלמרגרט מערכת יחסים מורכבת איתו, משפחתו הבעייתית של כריסטופר, חברים וידידים. מרגרט כותבת סקירה על ספר ניו אייג' שהגיע אליה, ומתוך הביקורת נוצרת שרשרת של אירועים, תמוהים יותר או פחות. עניני כתיבת ספרים וסיפורים, המתח שבין טכניקות נוסחתיות ואמנות יוצרת מלווים את עלילת הספר, יחד עם השאלה על בדיון ומציאות, וכמובן "דרך גבר בעלמה" שנעלמה גם מהאיש החכם באדם ומפרנסת סיפורים שירים וקומדיות רומנטיות עד עצם היום הזה. את "היקום הטרגי שלנו" כתבה סקרלט תומס שספרה הקודם "סופו של מיסטר Y" זכה להצלחה רבה בארץ ובעולם.
עלילתו של "היקום הטרגי שלנו" דומה ולא דומה לזה של "סופו של מיסטר Y", אין עכברים כלשהם ביקום הטרגי, ובכלל ההתרחשויות אינן פנטסטיות, "היקום הטרגי שלנו" נע כל הזמן בין הפנטסטי לבין הפשר הריאלי, בו לתרופות יש אפקט פלסבו ולא כח פלאי מרפא, ולכל דבר יש הסבר שכמעט מניח את הדעת. מטרתה של המחברת היא לכתוב סיפור שאינו עובד במתכונת "הספרותית" ולכתוב ספר שלא ניתן יהיה לנתח את המיתוסים הבינאריים שלו על פי לוי שטראוס, או למפות אותו לפי הסטרוקטורה של ולדימיר פרופ. את המשפט האחרון, אפשר ליחס גם למרגרט שהיא דמות המחברת בסיפור, וגם לסקרלט תומס שהיא המחברת של הספר. היחס הזה של סיפור שמתייחס לסיפור חוזר בכל הספר, ומוזכר בו. כמרגרט מבקשת לכתוב ספר שאין בו עלילה, או גיבור גדול. ספר בלי דרקון להרוג או נסיכה להציל, וכך גם הספר עצמו מתאר את חיי היום יום, ואין בו עלילה ומהפכים ברורים, עם קונפליקט שנפתר. החיים חולפים, כי זה מהשחיים עושים בדרך כלל. וקורים בהם דברים, רובם לא חשובים ומעטים מהם קושרים בהכרח למה שיקרה אחר כך, ולא תמיד כל דבר מתבאר בסופו של דבר לתמונה שלמה ומלאה. כי כאלה הם החיים. וכךגם בטקסט הספר, בקטע בו מרגרט מתמודדת עם חסרונותיו של הספר שכתבה, היא אומרת (עמ' 162):
הוא משעמם. הוא לא ממוקד. הוא מתפנק. אני שונאת את הדמות הראשית. הוא מדכא מדי. אף אחד לא רוצה כלום. אף אחד לא עושה כלום. אין שאלות שצריך לענות עליהן. יש יותר מדי תיאורים.
ומוסיפה מייד, ממש כמו בסרטים לא משעשעים במיוחד בהם הגיבור מישיר מבט אל המצלמה ומדבר אל הצופים:
חייכתי למראה תעוזתי. הרי ברור שאיש, אפילו לא הכותבים הפוסט-מודרניים המטא-בדיוניים ביותר, מעולם לא פתח רומן עם רשימה של מגרעותיו.
או למשל, בקריצה למיסטר Y
רואן שאל אם אני מבינה את כל המתמטיקה והמדע שבספרים שלי, וזו היתה שאלה טובה כי לא תמיד הבנתי. או לפחות הבנתי בזמן שכתבתי ושכחתי כעבור שנה בערך, בדרך כלל כשהייתי צריכה להתראיין עליהם (עמ' 267)
בספר מספר קטן של גיבורים שכולם קשורים זה לזה, באופן מיסטי ומציאותי גם יחד, ויש גם מבוך ומפלצת שלהם תפקיד סימבולי משמעותי, שלא לדבר על הכלבה המבינה ללבב אנוש יותר מבני אדם אחרים. בודריאר, פרופ, אריסטו ועוד תיאורטיקנים מוזכרים בו בשמותיהם, ודומני שזיהיתי בו רמזים לבאחטין עם זכר לדומדמניות קלויות ועשן. אך הגיבור המרכזי של הספר, שלא מוזכר בו אפילו פעם אחת, הוא רולאן בארת. כן, ההוא שהרג את המחבר (ומת בעצמו זמן לא רב אחר כך). זה שבמניפסט הידוע בשם "מות המחבר" אמר
..הכתיבה היא הרס של כל קול, של כל מקור. הכתיבה היא אותו מקום ניטרלי,הטרוגני, עמום, שבו הסובייקט שלנו נעלם, השחור-לבן הזה שבו אובדת כל זהות, ובראש ובראשונה זו של הגוף הכותב.
ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף ואמר בנחרצות כי :
הנה כך נחשפת ההוויה הכוללת של הכתיבה: טקסט נעשה מכתיבות מרובות, הבאות מתרבויות שונות והנכנסות בתוכו לדיאלוג זו עם זו, לפרודיה, לוויכוח. אך יש מקום שבו ריבוי זה נאסף, והמקום הזה איננו המחבר, כפי שטענו עד כה, אלא הקורא (שם, עמ' 17)
ובכן, סקרלט תומס שכתבה את הספר "היקום הטרגי שלנו" נולדה בשנת 1972 באנגליה. עד כמה שהצלחתי לברר היא אשה אמיתית, כמוני וכמוך. יש לה אתר באינטרנט, חשבון בטוויטר וככל הידוע לי, זו תמונתה. סקרלט תומס למדה "לימודי תרבות" לתואר ראשון ומשלבת כתיבה עם עבודה כמלמדת ספרות ועורכת סדנאות כתיבה. כיום היא חיה באנגליה ושוקדת כעת על כתיבת ספרה הבא, התשיעי במספר. לסקרלט תומס יש אמירה שהיא רוצה לומר לנו, והמשותף לשתי היצירות (וכך גם לספר נוסף שכתבה תומאס, שלא תורגם לעברית וטרם קראתיו) הוא המשחק הפוסטמודרני. אגב, עיצוב הספרים (והוא כך גם במקור, ההוצאה העברית רק התאימה אותו לעברית) מכוון את הקוראים אל הקשר בין הספרים, וכך, אני מודה, הוא משך גם את תשומת לבי. גם כאן, בדיוק כמו ב"מיסטר Y" מבקשת תומאס לתעתע בקורא ולהשתעשע בתיאוריות פוסטמודרניות, ולכתוב מתוכן ולתוכן יצירה ספרותית העומדת בפני עצמה. אני לא יודע אם המשחק שעורכת סקרלט תומס בשני הספרים מבקש להגחיך את התיאוריות, או לחזק אותן ולהיות ספר מצוין לעבודות סמינריוניות לקורסי תיאוריות של לימודי תרבות. ואולי שלשתם ביחד.
כך או כך, אני אהבתי את הספר הזה, כתב חידה של סיפור רומנטי המחביא בתוכו תיאוריות ספרותיות, עם דמויות אמיתיות של מחברים כוזבים ולהפך, ודימיינתי לי את מרגרט קרפנטר מרימה את ראשה בין דפי הספר ואומרת כביכול לקורא, בו אחוז בידי ואוליך אותך במבוך המשמעויות האינסופיות,אפזר לך רמז פה ורמז שם כדי שתבין למה התכוונתי. ואתה, בארת היקר, תהיה איפה שתהיה, קרא יחד איתי את הספר ותראה שהמחברת חיה וקימת, בביתה שבאנגליה ועל דפי הספר הזה ממש.