במסה "מעבר לעקרון העונג" מבקש פרויד לקבוע את תחולתו של "עקרון העונג" ואומר כי עקרון העונג מוגבל על ידי עקרון המציאות שגורם לדחייה של סיפוקים. לאחר דיון ארוך במבנה המוח הוא מבקש לבסס טיעון על מידת הגרייה שהאורגניזם ירצה בה, והדרך שלו לנהל אותה. פרויד מדבר על נטיתם של ילדים קטנים לחזור שוב ושוב על פעילויות כמו משחקים רוטיניים ובקשה שיספרו להם שוב ושוב את אותם סיפורים, וטוען כי לילדים קטנים יש נטייה ל"כפיית החזרה" שמעידה על תכונה כללית של היצרים להחזרת מצב קודם על כנו. כמו התיאוריה בת זמנו על התפתחות העובר לפיה היא מורכבת מכל שלבי ההתפתחות על פי דרווין, או דגי הסלמון ששוחים, כך הוא אומר, למקומות מושבם הקודמים של בני מינם. בדיון ארוך ומורכב ביצורים חיים, פשוטים ומורכבים, על פי תיאוריות ביולוגיות בת זמנו הוא מסיק כי "יצר ההשתכללות" רוצה לומר השאיפה של כל אורגניזם להתקדם ולהיפתח אינו אלא "אשליה מיטיבה" ולמעשה מטרת כל החיים היא המוות. הוא מציג ניגוד חריף בין יצרי המין הרוצים חיים ויצרי האני חותרים אל המוות.
המהפכה הרעיונית של פרויד השפיעה רבות על הדרך בה האדם המערבי תופס את עצמו, והשיח הפרוידיאני 
מלבלב מתמיד. כולם יודעים לדבר על הדחקה והשלכה ומוצאים את התת מודע מתחת לכל דבר. אמנם עם השנים רוב העוסקים במקצועות הטיפוליים, נטשו את התיאוריה של פרויד לאנחות. שמעתי שתורתו אינה נמצאת כלל בתכנית הלימודים של החוגים הללו באוניברסיטה העברית. ובכל זאת ממשיכים ללמד אותו בתיאוריות של ספרות, ובמיוחד בלימודי תרבות הוגים בה לא מעט. בתחילתו של המהלך המורכב שהוא עושה אומר פרויד:
"הדברים שנביא עתה הם בגדר ספקולציה, ולעתים קרובות ספקולציה מפליגה, שכל אחד ואחד יעריך אותה או יזניח אותה לפי עמדתו המיוחדת לו."
ומסכם בביקורת עצמית:
"אפשר לשאול אותי, אם ובאיזו מידה אני עצמי משוכנע באמיתות ההשערות שהועלו כאן. תשובתי תהא, שאיני משוכנע בהן בעצמי ושאיני מבקש אחרים שיאמינו בהן. ליתר דיוק: איני יודע, באיזו מידה אני מאמין בהן."
ומיד אחר כך ממשיך ואומר:
"נדמה לי, כי הגורם הרגשי של השכנוע בכלל אינו ענין לכאן. הרי יכול אדם להתמסר למהלך-מחשבה, לעקוב אחריו לכל אורכו, רק מתוך סקרנות מדעית, או – אם נרצה – כ"פרקליטו של השטן", שבכל זאת אינו מוכר משום כך את נפשו לשטן."
וכך גם אני קורא את פרויד, באותה רוח ממש. מבחינתי, הקונטקסט בו אני ניגש לפרויד הוא סוציולוגיה והיסטוריה של הרעיונות, תפיסת עולם שיש לה משמעות ואחיזה בתרבותנו, ולא כתיאוריה של המציאות. לדעתי, אם נתעלם לרגע מיצירות שנכתבו מתוכה ומבקשות לבטא בצורה אמנותית את הפרדיגמה הפרוידיאנית עצמה, ניתוח יצירות אמנותיות בדרך פרוידיאנית תקף ממש כמו ניתוח על פי קבלת האר"י, שגם לה יש קוסמולוגיה מורכבת ביותר ורכיבים שונים ומגוונים של העולם הפנימי והחיצוני.