החומרה של זרתושטרא

לפני שנה בערך, כתבתי ממש כך:

ערב אחד, בעודי נוהג בשכונת מאה שערים העברתי את הרדיו לגלי צה"ל ושמעתי הסבר מעניין לשמות מרדכי אסתר והמן , ושאר גיבורי מגילת אסתר, עם פרשנות למנהגים ולמקומות.  ההרצאה הייתה מרתקת, אך החמצתי את ההתחלה, ולצערי גם לא הצלחתי לשמוע אותה עד תום.

לימים גיליתי שאת  ההרצאה המרתקת ההיא נשאה ד"ר תמר עילם גינדין , בלשנית המעידה על עצמה שהיא פרסייה שנולדה להורים אשכנזים, והילדה היחידה בגדרה שדיברה סינית. התכתבתי איתה והיא סיפרה לי שמשרד הביטחון סוף סוף מצא מו"ל חדש וספר ההרצאות אמור לצאת בקרוב.

עוד ימים חלפו, ותמר עילם גינדין ואני נהיינו "חברי פייסבוק" ובסופו של דבר יצא סוף סוף הספר לאור במסגרת "האוניברסיטה המשודרת"  והוא נקרא "הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום-איסלאמית" (הוצאת מודן הוצאת משרד הביטחון).

בישראל של היום, כך נראה לי, פרס ואיראן – שרבים לא יודעים להבחין ביניהם -  נראים כעירוב של המן ואחשוורוש, יחד עם הרס"ר הפרסי ופארוק (דמויות קומיות  שגילם יוסף שילוח), וכמובן אחמדיניג'אד הרשע. עילם גינדין מבקשת בספר ליצור בפני הקורא דמות מורכבת הרבה יותר, ולקחת אותנו למסע אל ההיסטוריה הדתית והתרבותית של איראן הקדומה. איראן, זאת יש לדעת, היא חבל ארץ שמשמעות שמו היא "ארצם של הארים", וה"ארים" הללו אינם קשורים לתיאוריות הגזע של היטלר כלל וכלל. לפני כאלף וארבע מאות שנה נכבשה איראן על ידי המוסלמים ורק לפני קצת יותר משלושים שנה הוקמה הרפובליקה האיסאלמית של איראן. והכיבוש על אף שהשחית, לא יכול להסתיר או לבטל את שנות התפארת של איראן, את ימי המלכים האח'מנים ששלטו באימפריה הגדולה מהודו ועד כוש, שבע עשרים ומאה מדינה לפחות. גינדין מדברת על הלשון האיראנית וגם על מגילת אסתר, אך רובו של הספר דן באמונה הזורואוסטרית. מייסדה של הדת הוא הנביא שביוונית מכונה "זורואסטר" ובעברית "זראתוסטרא", שאגב, אין לו שוום קשר לדעות המובעות בספרו הידוע של ניטשה.  האמונה הזורואוסטרית קיימת עד היום, בעיקר בהודו.

עיקרה של האמונה הזו, מספרת לנו עילם גינדין היא החלוקה לטוב מול רע. כשהטוב טוב מאד, והרע רע מוחלט. אין גווני ביניים וכל קיומנו כאן בעבר בהווה ובעתיד מתבאר על פי הקרב הגדול שבין אהורי מאזדה הטוב לאהרימן הרשע. עילם גינדין, בספרה הקצר  פותחת לנו את השער אל העולם המורכב והמופלא הזה – היא סוקרת את המיתוסים של בריאת העולם הזורואוסטרית, את חיי העולם הבא, שהדרך אליו אינה בגרם מדרגות כפי שהיה נהוג לחשוב, אלא בגשר צר או רחב לפי מעשיך הטובים. על פי האמונה ומרחיבה על עקרונות הטומאה והטהרה שתופסים מקום מאד משמעותי בחיי המאמין הזורואוסטרי בגלל הקשר שבין טומאה לרוע המוחלט. עילם גינדין מתארת בפנינו את מעמד האשה באיראן הקדומה שהיה, כמו שאומרים אצלנו, מתקדם מאד ביחס לסביבה החברתית והתרבותית של אותו זמן. משם, במעבר חד אולי, היא עוברת אל הלכות הנידה המחמירות מאד של הדת הזורואסטרית. לשיטתם לנידה אסור אפילו להביט בשמש ובכוכבים שמא תטמא אותם. פרק מעניין במיוחד, המאתגר את תפיסות התרבות של ימינו עוסק בנישואי קרובים, המצווה החשובה ביותר בדת הזורואסטרית ובקשר המעניין שלהם לדיני הירושה. עילם גינדין מראה שיטה חברתית המפרידה בין ההורות הביולוגית לבין זו החברתית – חוקית. מרתקת במיוחד היא הנהלת החשבונות המורכבת של מצוות העשה ואל תעשה של הדת. החלק האחרון של הספר עוסק בקשרים שבין היהדות והשפה העברית לאיראן. עילם גינדין אומרת כי ישנן השפעות משמעותיות של התפיסות הזוראוסטריות על הבטים בדת היהודית הנתפסים היום כחלק מהותי מעיקרי האמונה. בתוכם בהישארות הנפש לעולם הבא, תחיית המתים וכמובן דיני טומאה וטהרה. היא מספרת לנו חכמי התלמוד הבבלי פעלו תחת השלטון הפרסי וכך למשל מתבארת ה"חומרא דרבי זירא" שקבעה כי בנות ישראל ביקשו להוסיף לימי הנידה עוד שבעה "ימי נקיים", כתגובה לדיני הטהרה המחמירים של הדת הזורואוסטרית.

עילם גינדין מצליחה בספרון הקצר הזה לפתוח שער לעולם ידע רחב ומפואר, שדומה שאינו נחשף מחוץ לתחום המחקר באקדמיה ואינו מוכר כמעט בשיח הכללי. היא עושה זאת בבהירות וברהיטות, וברצינות משועשעת מצליחה להעביר אל הקורא את אהבתה לתחום הזה.

בפוסט שהזכרתי למעלה, שקראתי לו "תמר עילם גינדין והאחשדרפנים של דרידה" עסקתי בסוגית הפרשנות, מקומה של "הריאליה המקראית" וטיבו של פשט מול ידיעות שלא עמדו לרשות חז"ל, דרך הדיון שלה במגילת אסתר. תהיתי שם על המחלוקת שבשימוש בעזרים ובידע אקדמי בבואנו לפרש טקסטים מקודשים. ועל ניסיונות בחינוך הדתי לדבוק בפרשנות חז"ל ולהתעלם מכל השאר. תהיתי שם:

האם החלופה היחידה היא בחירה בין טיפשות סתם ל"שקר קדוש", בו אנחנו יודעים שמרמים אותנו, או את התלמידים, כדי לשמור עליהם? האם אסטרטגיה כזו בכלל יכולה להחזיק מעמד בעידן שלנו, בו זמינות המידע והידע גבוה לאין שיעור?

וכדאי לכם לקרוא שם את תשובתו המאליפה של יצחק מאיר, הארוכה יותר מהפוסט המקורי. 

כך או כך, התיזה שמציגה עילם גינדין בסקירתה על איראן הקדומה, מכניסה את המאמין הדתי לשדה מוקשים מסוכן בהרבה, שאלת ההיסטוריה והסוציולוגיה של האמונה הדתית בה הוא מחזיק. בחינוך הדתי שאני קיבלתי, ואני סבור שהמצב לא השתנה יותר מדי, האמונה היהודית בגרסתה המקומית מייצגת את האמת המוחלטת, לעומת שקרי הגויים וטעויות החילוניים, כך היה תמיד וכך יהיה לעולמים. למרבה הצער אני משוכנע שזה אינו התיאור האמיתי של העובדות, ואמונת ישראל כפי שמראות כל העדויות, ובתוכן אלו המוזכרות בספרה של עילם גינדין, השתנתה לאורך השנים. אני מעדיף את המונח "השתנתה" ולא את  "התפתחה" המניח במובלע שאמונות מאוחרות יותר עדיפות על הקודמות. האם המונותאיזם, המותיר אותנו ללא תשובה בשאלה מהיכן בא הרע לעולם  הוא "קידמה" לעומת הדואליזם של הזורואוסטרים?  אבל כך או כך, רבים מבססים את החינוך הדתי ואת עיקרי אמונתם על הטיעון הזה, שהוא בוודאות כוזב. ואנחנו, שכבר גדלנו והבנו את כל הדברים, לא נשארים פטורים מלמצוא תשובה, היכן האמת ועל מה נוכל להעמידה.

לקריאה נוספת

כה אמר זרתוסטרא (האמיתי) – תומר פרסיקו

הרהורים על סמכות וסוציולוגיה של הלכה – בבלוג שלי