"בלבו של הפמיניזם ניצבת האמונה שנשים כפופות לגברים בתרבות המערבית. הפמיניזם מבקש לשחרר את הנשים משיעבוד זה ולכונן את החברה מחדש באופן שיימחה את הפטריארכיה וייצור תרבות המכילה בתוכה באופו מלא את מאווייהן וכוונותיהן של נשים. קיים מגוון רב של תיאוריות פמיניסטיות, אך כולן חולקות יעדים אלה. הן נחלקות, עם זאת, בהשקפות שיש להן אודות דמותה של חברה נטולת שעבוד נשי ובאסטרטגיות המשמשות אותן להשגתה "
("לקסיקון לתיאוריה של התרבות – מושגי יסוד", עמ' 326, עורכים אנדרו אדגר ופיטר סדג'וויק )
קראתי קצת בספר "מין זה שאינו אחד" שכתבה לוס איריגארי – פסיכואנליטיקאית, בלשנית, פילוסופית ופמיניסטית. הספר נכתב ב 1977 ובעברית יצא לאור מבחר מתוכו בהוצאת רסלינג. איריגארי מבקשת לבצע מהלך תיאורטי ופוליטי כנגד פרויד ולאקאן. פרויד שאחד מהבסיסים של תורתו הוא "קנאת הפין" – תחושת ההעדר של האישה לעומת הגבר, פרויד ששאל "מה רוצה האישה". איריגראי פועלת בתוך הזרם התיאורטי הנקרא "תיאורית ההבדל הבין מיני" אשר על פיה ההבדל בין נשיות לגבריות משמעותי לכל ניתוח ביקורתי של התרבות והחברה.
- לוסי איריגארי, מין זה שאינו אחד, תרגום: דניאלה ליבר ייעוץ מדעי והקדמה: דינה חרובי אחרית דבר:מירי רוזמרין, הוצאת רסלינג
המסה "מין זה שאינו אחד" נפתחת במשפט "על המיניות הנשית חשבו תמיד דרך קני מידה גבריים" ומשם לאורך כל המאמר באמצעות דיון אנטומי מפורט במבנה אברי המין הנשיים והגבריים, והדרך השונה בה הם מפיקים עונג מיני היא מציגה את טענתה כי המין הנשי שונה באופן מהותי, שכן "איננו אחד" אלא שניים והשליטה הפטריארכלית גורמת לכך שהנשיות נתפסת תמיד מתוך מונחים גבריים ובהשוואה אליהם. את המסה השניה שקראנו מתוך הספר הזה "כששפתותינו מדברות זו לזו" קשה להגדיר כ"מסה", היא אוסף של קטעים בהן דמות ללא שם (המחברת?) מדברת אל דמות נשית אחרת וחוזרת על הדיון במיניות הנשית, בין השאר תוך שימוש במשחקי לשון בצרפתית. לא ברור לי למה היא טוענת לזיהוי עמוק שבין המיניות (הנשית והגברית) למהות האנושית המחולקת לגברים ולנשים. לאקאן לקח את פרויד מהקונקרטי אל המטאפורי והחליף את "קנאת הפין" ב"פאלוס" המטאפורי החברתי, שזה בינינו, אותו דבר רק בלטינית. את הטקסטים של איריגארי אני יכול להבין אולי כפארודיה, הדיון המדוקדק הזה בביולוגיה הנשית לעומת הגברית והגזרה שווה שהיא עושה למיניות. אבל אם זו פארודיה, היא מוצלחת מדי ונראית כאילו אירגארי מתכוונת ברצינות.
כדי להתגבר על העמימות קראתי קצת ב"אני, את, אנחנו" שכתבה איריגארי (אף הוא יצא בהוצאת רסלינג בתרגומה של הילה קרס) וראיתי שם שבניגוד לפמיניסטיות אחרות, (סימון דה בובואר למשל) היא אינה מדברת על שאיפה ל"שוויון" בין המינים אלא אומרת כי אומרת "ניצול הנשים מבוסס על ההבדל הבין מיני, וניתן לפתור אותו רק באמצעות ההבדל הבין מיני" (מתוך ההקדמה לספרה "אני, את, אנחנו") לדבריה, השגת שוויון בתוך התפיסה הפטריארכלית שבה אנחנו חיים פירושה הכפפת הנשים לסדר היום הגברי. באשר לכתיבה היא אומרת באותו ספר כי "אני סבורה שההשלכות של ההדחקה, ובייחוד של היעדר התרבות המינית – האזרחית והדתית כאחד – הן עדיין חזקות כל כך, עד כדי כך שהן מאפשרות לאנשים להתנסח באופנים מוזרים כל כך כמו "אני אישה" ו"אני איני כותבת כאישה" " (עמ' 52)
לטעמי הגישה שלה מהותנית, וכמי שנטיית ליבו היא לסוציולוגיה, העדפת תפיסה קמאית מהותנית של נשיות וגבריות על פני התרבות גורמת לי אי נחת. אני סבור שגישות מהותניות הן בעיתיות מעצם טבען, הן מהבחינה הפוליטית והן מהבחינה התיאורטית. תיאורטית – אם נתמקד כרגע בסוגית הכתיבה נשים שידברו על "כתיבה נשית" ו"כתיבה גברית" תאלצנה להתמודד עם טקסטים מגוונים, וקושי להכליל על פני כל הטקסטים. לדעתי, כאשר יראו טקסטים שאינם מתאימים לתפיסה יאלצו לטעון כי במקרה הזה הכותבות "פועלות כנגד מהותן". טענות מהותניות נוטות להיות מעגליות ולהניח את המבוקש. פוליטית המהלך של אירגארי, לפחות כפי שאני קורא אותו, אומר "אנחנו באמת אחרות, אבל כאלה אנחנו ואתם לא" . ומהותניות כזו היא חרב פיפיות, מאחר שיש בה הסכמה לסטריאוטיפים המגדריים גם אם יש פה נסיון להפוך אותם על ראשם, נוסח "שחור הוא יפה". לי השיח הזה הזכיר את המהלך האפולוגטי בחינוך הדתי לאומי של הצדקת אפליית הנשים בתפיסות יהודיות אורתודוקסיות באמצעות שיח מהותני. על פי המהלך הזה, שבדרך כלל נקרא "מעמד האישה ביהדות", אחרי שאומרים שהמעמד שלה ביהדות תמיד היה מתקדם יותר לעומת עמים אחרים, ממשיכים וטוענים כי מאחר שהנשים אינן זהות לגברים מעצם מהותן (ולא רק בשל העובדה שיש להן קול דק, הן נמוכות קצת יותר ואומרות "אני הולכת" ו"אני חושבת") המבנה החברתי והדתי מותאם למהותן, ולכן מוצדק בחכמה העליונה שכך בראה את העולם. כי הוא, בורא הכל, טבע את המהות הפנימית בתוך כל יצוריו ולכן גם יודע מה טוב בשבילם. נכון, זה צעד אחד רחוק מדי בשביל איריגארי, אבל הדמיון מטריד.
היי גלעד, נהניתי מהרשימה הזו. רציתי להוסיף כמה מילים (בעיקר בנוגע לשורות האחרונות שלך).
אני חושבת שהנשמה הנשית לא מרגישה בנוח בעולם הזו כמו הגבר. והמהות הנשית, יש בה משהו …כמו הולגורמה. וודאי, בכל אישה יש חלק שהוא אנושי ומשותף לגבר. אבל אני מדברת על האישה באשר היא אישה, ולא באשר היא אדם. האישה היא הולוגרמה, וכדי שתתקיים הגבר צריך לאשר אותה. יש באישור הזה משהו מפחיד. משהו עז ומרתיע, ובעיקר משהו שחורץ אי שוויון.
האישה מעוררות בגבר את ההתמודדויות הכי קשות שלו: התחרות מול גברים אחרים, והתאווה המינית. מעוצמת הרגשות האלה, אני יכולה להבין למה גברים נסו לבטל או לגדר נוכחות הנשים במשורי החיים. גם השפה בין גבר לאישה איננה שפה נייטרלית, ולכן צדקה העברית במיניות המוקצנת שכפתה, עם כל ה-ה בסופי מילים, וה-ות וההבחנה האובססיבית בין זכר ונקבה בכל פרט ופרט ואפילו בדוממים. השפה משקפת את הגלישה של המתח בין גבר לאישה לכל תחומי החיים.
אם כך, כשאישה רוצה להשתלב במערכות השונות, אפשר להבין למה היא עושה את זה בחשש. ועליה לעטות איזו חליפה, איזה עור נוסף, שהגבר, מפאת היותו ברירת המחדל בעולם, לא. אני מודה, בעבר לא הייתי מודעת לכל זה. ראיתי את הבעיה הזו כעוד בעיה של מיעוט (כמו שציינת פה את הססמה "שחור הוא יפה" שמהדהדת את המאבק של האפרו אמריקאים לשוויון בארה"ב) – אבל כיום אני מבינה שכאשר מגדרים היטב את ההבדלים ועומדים עליהם, אפשר אחרי כן לעשות סינתזה. ומפגש. אי אפשר קודם להתעלם מההבדלים ואז לצפות שייעלמו. כי בדרך הזו, כל מה שיצוף יהיה ההבדל.
איזו תגובה יפהפיה
כן. היא קצת מצחיקה, איריגרי. אני זוכר שכסטודנט תואר ראשון קראתי אצלה על כך שכל משגל הוא אלימות, שכן איבר המין הגברי מפסק בין שתי שפתי זה הנשי, וזאת אלימות, כי הן אוהבות לגעת זו בזו. או משהו כזה. לא המשכתי לקרוא.
לא עושה חשק לקרוא.
אני בגישה המהותנית (אולי בגלל הדתיות- לאומיות שלי?).
מסכימה עם זה שהיא לא נכונה פוליטית. פוליטיקה נהיית מסובכת ברגע שאתה מכיר בהבדלים בין בני אדם. הדמוקרטיה מציעה פשרות בעייתיות מבחינה מהותית כמו קול אחד לאיש אחד, שמתעלמות מזה שאני יותר חכמה ומגיעים לי לפחות שלושה קולות. חוץ מזה היא התחילה לנגוס בשוויון של עצמה כשהכירה בשוני של נכים, זקנים, עניים וגם נשים ויצרה להם חוקים מיוחדים. אולי לא הבנתי למה התכוונת כשאמרת "פוליטית" אבל אם אתה מתנגד למהותנות במגרש הפוליטי אתה נהיה מאוד ליברל, לא? אתה מאוד ליברל?
מבחינה תיאורטית אני גם נשענת על הבדלים פיזיים כמקור להבדלים מהותיים ורואה קו מאוד פשוט שמחבר בין תכונות פיזיות של נשים לכך שזה לא פשוט בשבילנו לעבוד כל יום במהלך החודש בדיוק באותו מרץ כמו בכל יום אחר כמו שמכתיב שוק העבודה כיום וכו'. אני חושבת שחוויות פיזיות גם מובילות לכך שהמחשבה שלי מאורגנת באופן שונה. בהריון, למשל, נגמר לי הכוח ב4 אחר הצהרים. אני מוצאת את עצמי חוטפת ביסים גדולים מהזמן הקצר שנשאר לי בכל יום, מוותרת על תכנית מדודה לטווח הארוך כי אולי בעוד רגע העייפות תכריע אותי ואני לא אספיק להפוך את היום לשווה משהו. וככה, בקנה מידה אחר, גם לגבי חודשים שלמים. אולי גברים גם יגיעו לדפוסים כאלה אבל הם יגיעו אליהם ממקום אחר. לנשים יש "פור" בדרך לאופן מחשבה כזה.
אני לא רוצה לדבר על הגדרות של "ליברל" מאחר שמשחק בהגדרות מחייב אותי לאוסף של דעות בנושאים רבים, מה שיסיט את הדיון הספציפי. לגופו של ענין – אני לא מתנגד להגדרות של שוני, להפך. אני פשוט לא אוהב "מהותנות". במישור הפוליטי אני חושב שזו גישה מיותרת כדי להשיג צדק חברתי. אפשר לטעון שמגיע לאנשים מוגבלים פיזית זכויות מסוימות, בלי לדון מהי "מהותם". בנוסף, הערתי שמהותנות היא חרב פיפיות מאחר שאפשר באמצעותה להגיע לטענות שונות, כמו שהראיתי.
"גישות מהותניות הן בעיתיות מעצם טבען"
🙂
פינגבק:הטרדה « האחות הגדולה