שארמה ואלתוסר

רובין שארמה כתב ספר חדש. עוד ספר, בסדרה שהנודע שבה היה "הנזיר שמכר את הפרארי שלו". לא ברור מה עלה בגורלו של אותו נזיר, וחברת פרארי גם היא יש לה קשיים משל עצמה, אבל רובין שארמה בשלו – עושה ספרים הרבה.

הספר הזה נקרא "המנהיג הטבעי – משל מודרני על הצלחה אמיתית בעסקים ובחיים"(מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה, הוצאת כתר 2012 ) מדבר על "מנהיגים ללא תואר". ולא, אין לו שום קשר לפרשת יאיר לפיד והתכנית ללימודי פרשנות ותרבות בבר אילן. שארמה מסביר לנו שהספר אינו סיפור אמיתי, אלא משל על החיים ומטרתו ללמד אותנו דבר או שניים איך להיות אנשים טובים יותר. ההקדמה הזו כבר עוררה בי דאגה, כי חששתי שאולי, במקרה, שארמה יגלה לנו באחד מהספרים הבאים שלו שגם הנזיר לא היה ולא נברא. אבל נרגעתי, כי תמיד תהיה לנו פרארי.

סיפור המעשה הוא אודות אחד, בלייק דיוויס, מוכר בחנות ספרים שהוא גם חייל משוחרר שלא מוצא את עצמו. לפתע פתאום (די בהתחלה, בעמ' 18) הוא פוגש מישהו מעניין שמלמד אותו את פילוסופית החיים שלו, יחד עם עוד ארבעה חברים, בסיוע בית קברות ומכונית פורשה. (יש לשארמה משהו עם מכוניות יוקרה, כך אני מתרשם). ובסופו של דבר, שהוא גם תחילתו של הסיפור:

עכשיו, בגיל עשרים ותשע, כשאני מאושר ושמח יותר מכפי שדמיינתי שאהיה אי פעם – אני מבין שתקופות קשות אכן מחשלות ויוצרות בני אדם טובים יותר, שבתוך הקושי חבויה הזדמנות, ושכל אחד מאתנו בנוי להצלחה – בעבודה וגם בחיים.

כך שאין פה משל מתוחכם על כבשים ורשים או שועלים וענבים אלא סיפור מסגרת המשמש במה לסדרה של הסברים על מה ראוי לעשות כדי להיות "מנהיג אמיתי" המגיע ל"הצלחה אמיתית". הספר כולל את כל העצות הרגילות. תאמין בעצמך ואז תצליח, אל תתפשר בבינוניות אלא תשאף אל פסגות ההרים, הקשיים רק מחשלים. הוא מוסיף שחשוב להיות בן אדם טוב המשקיע במערכת היחסים שלו ובכלל צריך להיות "אדם גדול". החידוש שלו הוא הקונספט של "מנהיגות בלא תואר", רוצה לומר אתה יכול להיות מוכר בחנות ספרים, לא מנכ"ל ולא שועל ולהיחשב "מנהיג אמיתי". את יכולה להיות חדרנית בבית מלון ולהנהיג יותר טוב מפוליטיקאי צרפתי בכיר. שאמרה מוסיף וטוען כי "מנהיגות והצלחה הן זכויותיך מלידה".

הספר הזה, כמו כמה ספרים אחרים שלו שקראתי הוא ספר מתעתע. מבטיח ולא מבטיח, סותר את עצמו מניה וביה וממשיך בבטחון עצום. שארמה לא קורא להסתפקות במועט, תוך הצבת מודל מוסרי לעמיתיך. הוא לא מדבר על ענווה ואהבת הבריות, אלא על "הצלחה". ולמרות הדיבורים על "מנהיגות ללא תואר" שארמה מונה כרוכל את הצלחותיו עם חברות מפורסמות. שארמה לא מסביר מהי ההצלחה שהוא מבטיח למי שילך בעקבותיו וכיצד היא נמדדת אלא מסתפק בתיאורים כלליים ולא ממוקדים. לא לגמרי ברור כיצד מתורגמת ה"מנהיגות" הזו לחיי המעשה בארגון ובחיים, מעבר לעצות הישנות והטובות של "תאמין בעצמך" ו"תבוא לעבודה בזמן ומגולח". מהי בכלל "מנהיגות טבעית" ואיך זה שאדם צריך לסגל לעצמו את המנהיגות הטבעית. אם זה "טבעי" מה יש פה לעבוד?

בסופו של דבר, מדובר פה במוצר מתוך פס ייצור. מזמן לזמן חייבים להכין ספר המשך, כי שארמה צריך להחליף את הפרארי. דומני שענין זה ברור גם לאחרוני המעריצים, שלפי הנטען יש לו. לסוג הכתיבה הזה יש ביקוש עוד מימי דייל קארנגי, ומדפי הספרים בחנויות מלאים בספרי עצות המדריכים את האדם בעידן הקפיטליזם המאוחר. שארמה, שהולך כל הזמן על הקו הדק שבין קפיטליזם חסר עכבות לרוחניות בנוסח ניו אייג' ממשיך לנסות ולפרק את המתח הזה בין הדרישה המריטוקרטית האינסופית להצלחה, כבוד יקר ורווחה כלכלית. הוא מבין, כך נראה, שרווחה כלכלית לכולם כבר לא תגיע, בטח לא בעשור הזה ומנסה להציג מוצא. לא תתקדם בעבודה, לא תרוויח הרבה כסף, אבל העיקר שתהיה "מנהיג". אירונית במיוחד העובדה שהוא בוחר למקם את סיפורו בתוך רשת למכירת ספרים, עסק שנמצא בקריסה בכל העולם. אולי כי חברה למכירת מותגים זה לא מספיק "רוחני".

אז מה רע, תשאלו. מה רע שאנשים ילכו לעבודה עם חיוך על השפתיים ובעת שהם מנקים את האמבטיה בחדר המלון היוקרתי שלעולם לא יוכלו לשכור אפילו חדרון בו, ישירו שיר שמח?

שארמה מתחזק כאן את האידיאולוגיה הניאו ליברלית באמצעות הבטחות כזב שישרתו את המעמד הכלכלי השולט. הבנית האידיאולוגיה הזו גורמת לאנשים להיות מרוצים ממצבם הרע, ולהמשיך לתת לשיטה הקפיטליסטית לנצל אותם. נכון, "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" ולפעמים עדיף לשקוע בתוך טיפשות קהת חושית מענגת, כדי להמשיך עוד ועוד. אבל ללא הבנה של המצב לא יחול שינוי. אני מבקש שתשימו לב – כל קוראיו של שארמה, מה הוא רוצה למכור לכם עם קרחתו הנוצצת והחזות הרוחנית, ולמי באמת יש "מכונית פורשה יוקרתית" כמו שהוא תמיד חלם שתהיה לו. אני לא מחפש פתרונות אפוקליפטיים ולא חושב שככל שיהיה יותר רע כך ייטב למהפכה שבוא תבוא, אבל אני סבור שהמצב כפי שהוא לא ראוי שימשך. ואל תענו לי בבקשה עם השאלה, "אז מה, מעכשיו, קומוניזם?" ואל תציעו לי כרטיס לקובה או לצפון קוריאה. נכון, התשובה אינה פשוטה וישנן דרכים רבות, ויש ויכוח מה הדרך המתאימה אבל כל עוד לא נעמיד במוקד הכלכלה את האדם, לא את התל"ג ולא את הצרכן, המצב לא ישתפר.