אחד הנושאים בתיאוריות ביקורתיות של ספרות הוא שאלת מקומו של המחבר. בארת, כידוע, דיבר על "מות המחבר". אמנם, הוא לא התכוון למותו של המחבר ממש, ובוודאי לא חשב שמזלו הרע יגרום לו להידרס על ידי משאית, אבל עיקר ענינו היה לטעון כנגד מקומו של המחבר בתוך הטקסט.
פוקו, בעמדה פחות ידועה, ומועדפת עלי, דיבר על "פונקציית המחבר". (אגב, שני המאמרים יצאו כספר אחד בהוצאת רסלינג, עם אחרית דבר מוצלחה של דרור משעני). הפונקציה הנ"ל אינה משדה המתמטיקה אלא מקומה החברתי של הידיעה שטקסט מסוים התחבר בידי מחבר מסוים. אמיתי או אפילו אגדתי. מה מקומו של "המחבר" בשדה השיח הכללי, ובזה הספרותי. חז"ל עסקו לא מעט בשאלות מי חיבר כל ספר מהתנ"ך, וכך גם חוקרי המקרא בדרכם. לשיוך שיר השירים לשלמה המלך יש משמעות בעיני הקוראים. אבל לא רק בספרים עתיקים שמחברם לא נודע מדובר, אלא גם בספרים בני ימינו, ופוקו טוען ש"המחבר" מכונן בטקסט מעמד ייחודי הנובע ממיקומו של "המחבר" המיוחס לטקסט. כך למשל, תמונת המונה ליזה שצייר דה וינצ'י חשובה לאין ערוך מזו שהתגלתה לאחרונה וציורה על ידי השוליה שלו. הזדמנות טובה לתהות על השאלה הזו עמדה בפני, כשהתלבטתי מה לקרוא השבת. האם את "החדש של עמוס עוז" או את "מכירת חיסול" של יו לורי. ידעתי כמובן שעמוס עוז הוא סופר נחשב, חביב על קרובת משפחתי א' וכמובן
הוא חתן פרס ישראל לספרות וחתן פרס גתה, ואחד הסופרים האהובים והמוערכים בספרות העולמית. יצירתו תורגמה לארבעים ואחת שפות
את יו לורי אני פחות מכיר, אבל ראיתי את תמונת הכריכה והפרצוף, אפעס, נראה לי מוכר מאיזה מקום. ובכן יו לורי הוא שחקן, מוזיקאי וספורטאי. התפרסם בישראל כשגילם את דמותו של ד"ר האוס. (סדרה חביבה במיוחד על ידידתי ח').
האם אפשר לקרוא את עמוס עוז בלי כל כובד משקלה של ההיסטוריה הספרותית שלו, עם הפרסים בכל העולם (חוץ מאחד שבדי, למרבה הצער), עם המקום הפוליטי והמבט והבלורית? האם אפשר לקרוא ספר של יו לורי בלי להרהר על היותו בריטי, ולחשוב ש"לא מספיק לו שבע מאות אלף דולר לפרק שהוא רוצה להיות גם סופר?" החלטתי לנסות, ולקרוא את ספרו של יו לורי, בלי דעות קדומות ללא מורא וללא משוא פנים. מצד שני, אני מבטיח שאצפה בסדרת הדרמה החדשה בה יופיע עמוס עוז בתפקיד רופא, או חולה, או נביא.
הספר
"מכירת חיסול" שכתב יו לורי, פורסם במקור בשנת 1996 ויצא לאור לאחרונה (מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת עם עובד 2012 תשע"ב ). הספר , ששמו המקורי הוא The Gun Seller הוא רומן מתח שגיבורו הוא תומאס לאנג. חייל בדימוס, עובד כמאבטח אישים, יועץ בטחוני ובקי בישוב סכסוכים מחוץ לבית המשפט, לפעמים בכיוון בית העלמין. רוב הזמן הוא מובטל, מה שלא מונע ממנו לסרב להצעה מפתה לחיסול תעשיין אמריקאי שגר בלונדון, ומביא אותו כבר בעמודים הראשונים לעימותים, איך לומר, לא נעימים. מכאן הוא רק מסתבך והולך ברשת בינלאומית של תככים הכוללים ארגוני ביון סוחרי נשק בינלאומיים, חילופי סטודנטים, מנכ"ל של שבע חברות ששמו נשמע כמו "רצח" וארגון טרור בשם "חרב הצדק". מעורבים בהם בתדירות גבוהה אופנועים, נשים יפות, וגברים שמרביצים לו מכות. בנוסף לתחושת הצדק העמוקה המובילה אותו לבעיות בריאותיות, מהן הוא מתאושש במהירות ראויה לציון, תומאס לאנג הוא איש מלא קסם. לא בסגנון ג'ימס בונד, או ד"ר האוס, יותר קסם של לוזר מחוספס שיכול לשבור ידיים אם נדרש, בדרך כלל לא את שלו, ויחד עם זה לדון בתיאוריות של מגדר ומעמד.
אני מניח שלורי, בנוסף לקריירות הרבות שלו לא שימש כמרגל או סוכן כפול ובכל זאת, אולי בעזרת תחקירניות מתאימות, הוא יודע לשלב עובדות אמתיות, כמו הקושי בביצוע מעקב ללא הרבה מאד אנשים וציוד רב, ובניגוד לסופרים רשלנים, יו לורי שמע שלגלוק 17 אין נצרה ושאקדח 0.22 יכול בדרך כלל לעצבן את היריב שלך ולא להרוג אותו. הצירוף של הריאליזם בתיאור, ממתן קצת את מהפכי העלילה. וכך, על אף שהעלילה, כמקובל בז'אנר, מופרכת למדי, היא מתנהלת בדרך סבירה מספיק. והמבנה שלה מאפשר מצד אחד לעלילה לזרום בין כל יבשות העולם כמעט, ומצד שני לא גורמת לך לנטוש את מהלך העלילה הדמיוני כל כך לטובת ספר ריאליסטי יותר על הנהלת חשבונות למשל. הספר התיישן מעט, הגיבור מחפש בספריה הציבורית את הרעים במקום ב"גוגל", אך לא נס ליחו ולא נמר טעמו. בלי להסגיר יותר מדי פרטים, אסכם ואומר שמדובר כאן בספר מצוין, לחובבי הז'אנר.
אבל יש פה עוד. הספר מצחיק, ממש מצחיק. אין פה פרודיה פרועה נוסח אוסטין פאוורס, או אפילו בסדרה של התרחשויות מביכות התוקפות את הגיבור כמו ב"תעלומת הקבר המכושף" ושאר ספריו של אדוארדו מנדוסה. יו לורי הקומיקאי כותב בהומור מתון שלא מפרק לגמרי את הקונבנציות של הז'אנר, אך מגחיך אותן מעט, ותוהה על גבולותיהן. הוא לא עושה זאת מבחוץ, בלעג, אלא פועל מתוכן ומערער אותן רק קצת ככה, בשביל השעשוע שבדבר. כמו המשחק שהוא עושה עם אם כל קלישאות הז'אנר "עקוב אחרי המונית הזו" (עמודים 92-93). או בקטע בו מעורבת בחורה יפה מאד שכועסת עליו, וסיגריה, שני אלמנטים חשובים בז'אנר, הוא מספר כך:
היא התקרבה אלי קצת ועצרה.[—] חייכתי שוב, והיא שלפה את הסיגריה מהחפיסה, אבל לא הדליקה אותה. היא רק שיחקה בה באיטיות, ואז כיוונה אלי זוג עיניים אפורות" (עמ' 24)
ומסביר לנו:
כשאני אומר "זוג עיניים", כוונתי לעיניים שלה.היא לא שלפה זוג עיניים של מישהו אחר מאחת המגירות וכיוונה אותן אלי.
או למשל התיאור בנסיעה שצורף אליה שלא בטובתו:
נסענו דרומה לאורך פארק ליין במכונית "לינקולן דיפלומט" בצבע תכלת, שנבחרה מבין שלושים מכוניות זהות בחניון השגרירות. נראה לי קצת נדוש שדיפלומטים ייסעו במכונית ששמה "דיפלומט", אבל אולי אמריקנים אוהבים להכריז על עצמם בצורה כזאת. מי יודע, אולי סוכן הביטוח האמריקני הממוצע נוסע במכונית "שברולט סוכן ביטוח". אני מניח שזה חוסך לבן אדם החלטה אחת בחיים לפחות.
אתם יכולים לדמיין את המחזה, כלי רכב רשמי ובו הגיבור האומלל, עוד תמונה כמעט קלאסית בעלילות כאלה, ויו לורי מפרק אותה באמצעות מחשבותיו של הגיבור העסוק בהתבוננות בפרטים הלא חשובים אך משעשעים של העולם. כך גם משפט הסיום המרשים שבדף שאחרי האחרון – אל תחמיצו אותו.
יו לורי מצליח לשלב את ההומור הנשכני שלו באופן שישמור על המסגרת הסיפורית ויוסיף לה נופך מרענן, בלי להפוך את הספר כולו לבדיחה על ספרות ריגול חובקת עולם. "מכירת חיסול" שומר על קהל חובבי הריגול ויכול להוסיף אליהם את אלה שמעוניינים בספר עם קריצה וחיוך.
ושוב המחבר
האם הצלחתי לקרוא את הספר בניתוק מיו לורי? לא ממש. אמנם היה לי יותר קל עם לורי מאשר עם עמוס עוז, שנוכח בחיי הרבה יותר, אך לא ניתן להתעלם מההנחה שעל אף איכויותיו של הספר, סביר לשער שלא היה יוצא לאור בישראל, לולי יו לורי היה הפרסונה הציבורית הידועה בתור "יו לורי" מחוץ לספר הקונקרטי הזה. כקורא מתוחכם ואנין ליוותה אותי הידיעה שלורי הוא בריטי המופיע בארצות הברית וחשבתי שהיא מוסיפה רובד אירוני לעלילה שמרכזה עוסק במתח שבין אנגלים לאמריקאים. אך עודף קונטקסטואליות מחייב זהירות, האם העובדה שלורי הוא "בריטי" שהופיע כשחקן בדמותו של ברטי ווסטר,מעסיקו של ג'יבס בסדרת הספרים של פ.ג. וודהאוס אומרת שהוא כותב "ג'ימס בונד בנוסח וודהאוס" או שזוהי סתם משיכה לסטריאוטיפים תרבותים שאין להם דבר וחצי דבר עם אישיותו ה"אמתית" של יו לורי, ויותר מזה,עם סגנון כתיבתו. ובמחשבה שניה, בהתחשב בעובדה שהספר נכתב ב 1996 האם "הרובד הנוסף" אכן קיים שם, או שהוא רק במחשבתי ?
ענין מקומו של המחבר כפונקציה מחבר אותי לשאלות שעסקתי בהם בעבר בכל הקשור לפרקטיקות של קריאה וביקורת. שהרי אם ניקח זאת לצד האבסורדי נטען שכל מי שנוטל ספר לידיו חייב להתחיל בסקירה היסטורית של המחבר ותקופתו, קריאת כל כתביו בצירוף מחקר עדכני שיבחין ויציין בהקשרים אינטרטקסטואליים ביצירה, ובניתוח רבים עמוקים בה. בלי זה, חבל בכלל שינסה להבין.
ואכן רבים מתלוננים על אובדן הביקורת העמקנית והמודעת לעצמה, מקוננים על העובדה המצערת שאין הרבה אנשים שיהיו מעוניינים לקרוא ביקורת "כמו שצריך", והם מסתפקים בהמלצות של השכנה או המוכרת בחנות. וכך במקום חוות דעת מלומדת של קובעי טעם בקיאים ומנוסים צצים כל מיני מבקרים מטעם עצמם ובכללם בלוגרים שאין להם אפילו תואר בספרות.
אני מוחה על היעדרו של כפתור "אהבתי".
אכן, תמיד מתקיימת השניות הזו: מצד אחד רצון לגשת ליצירה כלוח חלק, למצוא ערך בקלאסיקה גם אם לא יודעים שהיא כזו. ומצד שני לקרוא ברובד העשיר, תוך היכרות עם ספרים אחרים של אותו המחבר, כדי לקבל פרספקטיבה. כך נקרא תמיד, כנראה, גם מקרוב וגם מרחוק.
יש "אהבתי" של פייסבוק.
נקודה שלישית היא האם זה הכרחי, ויש שישאלו אם בכל אפשרי או שזו אשליה
את הביקורת שלך אני אוהבת. מאד. אבל את הספר- לא סבלתי. מוכרחה לומר. קראתי עד הסוף בגלל שהוא כתוב כמו שאמרת, שנון, מצחיק, ולא רע. (וכן, בגלל שאני מסמפטת את האוס, כמובן, והוא שם כל הזמן.)אבל בעיקרון אני חושבת שהוא פשוט "יותר מדי". מופרך. גודש מוגזם, של רעיונות, של מהפכים, של משפטים מורכבים. סיימתי את הספר – כי צריך להיות גרוע במיוחד בשביל שלא אסיים ספר- אבל ממש יצאתי בהרגשה שבזבזתי את זמני.
תודה על המשפט הראשון.
לגבי השאר – שידאג הוא
תודה על ההמלצה, בדיוק מחפש ספר כזה למילוי הזמן הפנוי בחג הקרב ובא… כבר בדרך לחנות.